עייפות החומר
אחרי הרבה מחשבות על מהות החיים הגעתי למסקנה שתמצית הקיום, היא הכמיהה לישון, כמיהה שמשום מה קיימת רק כשאני בכל מקום בעולם (עבודה, סופר, רכב, סלון) אבל לא במיטה. מת לישון אבל שינה כמו אופק מתרחקת כשמתקרבים וכמו אהבה כשהיא באה, שום דבר לא יעזור. |
| 6/2003
בוקר טוב או אזכרה לדוד
מזה שלושה ימים אני ישן עם חלון פתוח, מתוך המחשבה שאם כבר חייבים לקום בשש בבוקר אז לפחות להתעורר מהאור ולא מהשעון המעצבן, מאחר שכך כמובן שכיוונתי גם את השעון והתעוררתי כמו תמיד 10 דקות לפניו.
בוקר טוב.
נו נגיד.
התכנון היה להגיע בשבע בבוקר לעבודה, טוב נו שבע וחצי, רבע לשמונה, שמונה ורבע שמונה וחצי, שיט איך עוד פעם הגעתי בתשע.
התכנון היה להתיישב מיד ולסיים את הסיכומים המסכמים של הסיכום, מה סיכמנו? להתיישב, כן נכון, השעה עכשיו 12:00, עבדתי? קצת? דיברתי? הרבה ומה אני עושה עכשיו? אה כן, מיד חוזרים לעבודה.
והיום יוצאים מוקדם!
נחרת בוז נשמעה מצידה של א"פ, שעובדת איתי חצי יום ואחר כך טוענת שהיא הולכת לטפל בבת שלה, אבל אני יודע שהיא נוסעת להמר בקזינואים לא חוקיים ולבזבז את כל מאות השקלים שהיא מרוויחה...
"אתה מתכוון שתצא בשמונה בערב?"
נעלבתי, "את רומזת שאני עובד יותר מדי?!?"
מיד נתתי לה הרצאה ארוכה על רוחניות, על חוסר ההגיון שבתכנון הזמן, על זה שהחיים צריכים לזוז, לצוף לשוט, לנוע, שיצרתיות היא דבר חמקמק, שריכוז הוא עניין רגיש ושאני בכלל עובד יותר טוב כשאין אנשים סביבי.
א"פ הסכימה עם כל מילה.
מיד הבנתי שאני טועה.
הפלאפון קטע את חוט התובנה הדק שהתגבש לי ואחותי על הקו:
"אני מזכירה לך שהיום האזכרה בשש"
"זוכר"
"קיבלתי הסברים מדוייקים איך להגיע לבית הקברות"
"אז אני מבין שאנחנו צריכים לצאת 6 שעות לפני הזמן"
"באמת מ' לא הבין איך אנחנו לא זוכרים איך להגיע לשם"
"מ' הוא גבר, אנחנו אנושיים".
"אז מתי נראה לך שכדאי להיפגש, רבע לחמש?"
"אולי לפני, ארבע וחצי"
[נחרת בוז]
"מה?"
"אל תאחר לא נעים לאחר לשם"
"אני לא"
[נחרת הבוז מכה שנית]
"באמת, זה לא יפה"
"אני לא מתכוון לאחר, אני יוצא מפה בארבע וחצי!"
[שובה של נחרת הבוז - סוף הטרילוגיה]
ואני יודע אני אאחר. אנחנו נאחר ואני שוב אקבל את המבט הזה, "נו, אבל למה אתה כל פעם עושה את זה?"
זה לא שאני מאחר, זו ההתעקשות של העולם להציב לי דד ליינים מטופשים. אני כופר במגבלות הזמן שהחברה מציבה, כל אדם צריך להיות חופשי להגדיר מה המשמעות של "עוד חמש דקות", "עוד רגע", "חצי שעה ואני אצלך", "שניה אחת", מחר [כשהצבא יפשוט מדיו ליבנו יעבור לדום - ולא רק ליבנו] ואם עוד לא מחר אז מחרתיים.
ואם תוך שתי שניות לא יהיה על השולחן שלי את התיק שביקשתי ראשים יעופו! שתי שניות - זוז!!!!!
או כמו שאינשטיין אמר הכל יחסי, יכולתי לאחר הרבה יותר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
