עייפות החומר

אני חובב סיטקומים מושבע.

סיינפלד היה תענוג צרוף (כמעט) בכל פרק.

חברים משעשעת.

לארי סנדרס אינטילגנטית.

מרפי בראון היתה מהמוצלחות והממכרות שבהן.

משתגעים מאהבה שילב דרמה משפחתית (פולנית משהו) עם קומדיה טובה מסוגה.

מיהו הבוס היתה סדרת אייטיז מוצלחת.

משפחת קוסבי היתה סדרת אייטיז מושלמת.

קרובים קרובים הוא הסיטקום הישראלי הטוב ביותר.

בועות היתה מופרעת ומצחיקה כמו סרטי הפרודיה של סוף שנות השבעים.

הפי דייז הצליחה בארה"ב והיתה בלתי מובנת בישראל.

אני אוהב את לוסי עדיין מצחיקה.

אלף הוא סיטקום בסיסי עם אותה בדיחה מצחיקה בכל פרק.

רוזאן היה סיטקום שאהבתי לראות ולא התמכרתי ואיתו צמחה אהבתי לג'ון גודמן.

צ'ירז - אף פעם לא ממש דיברה אלי.

בית דין לילי היתה שנונה ועדיין צולעת.

יש עוד רבות וטובות (יותר ופחות) שבטח שכחתי.

בשעתו, פרייז'ר זכתה בהמון פרסי אמי, מעולם לא הבנתי איך היא ניצחה את סיינפלד.

נדמה לי שהיום אני חושב שזה הסיטקום שהכי מהנה אותי (ואולי מחר אחשוב אחרת).

לא משנה באיזו שעה הוא משודר. לא משנה באיזה שידור חוזר.

יש בו תמהיל מדוייק של שנינות לכל אורך הפרק, רגע אחד - בדיחה אחת, שקורעת אותך מצחוק

ורגע אחד דרמטי שמשאיר אותך חושב ונרגש.

כן סיינפלד, בהחלט, מושלמת מסוגה, שנונה יותר, מפילה יותר, עוברת את מבחן הזמן טוב יותר, לא נמאסת, אבל לעולם לא מרגשת, זו הגדולה של גיבוריה.

ואני היום (אולי לעומת פעם) מאוד אוהב להתרגש.