עייפות החומר

לא לחינם נקרא הבלוג הזה עייפות החומר. אני באמת עייף כמצב צבירה, אבל השבוע האחרון היה קשה במיוחד. ערב החג הקודם, נסעתי לעיר הנמל בתחושת בחילה קלה, שעד סוף הערב התבררה כוירוס עצבני ביותר בבטן. כן, כן, חולה.

כל הלילה הלוך ושוב ושוב מייד הלוך ובקושי שוב ושוב הלוך והלוך ושו.. לא לא עדיין הלוך ושוב, שותה מים והלוך הלוך הלוך ושוב ושוב שותה מים, הלוך הלכה השינה.

עד הבוקר איבדתי כשלושה קילו ממשקלי. בפעם האחרונה שזה קרה לי אגב שכבתי ארבעה ימים בבית בעיר הנמל ואני מתכוון שכבתי בפועל, כל פעם שניסתי לשבת הקאתי. אחרי ארבעה ימים איבדתי כשישה קילו ממשקלי.

עכשיו אני יודע מה האסוציאציה של רובכם: "הילד בן שלושים יש לו חום גבוה..." חה חה ושוב חה! זה שיר שפעם אהבתי ולמדתי לשנוא, למעשה אני לומד קארטה רק כדי להרביץ יותר טוב לאנשים שישירו לי את השיר הזה, שהוא לא יותר ממלח על הפצעים, מה עוד שבמקרה שלי אם כבר מדייקים זה: "הילד בן שלושים יש לו חום גבוה, הוא יושב על האסלה בבית הוריו".

אחרי יומיים של אורז תה וחתיכות פחם (שמשום מה מכנים אותן טוסטים) צבועות בלבן (ועל הקופסה היה כתוב גבינה אבל הטעם לא כזה), החזרתי את הכושר לאכול ואיבדתי לגמרי תאבון.

החלטתי לגוון ועברתי לתפוחי אדמה (שהוא יחד עם העגבניה  אחד משני הבסיסים לקיומה של האנושות, למעשה אני טוען שכדור הארץ לא נשען על צב גדול כפי שטוענת מיתולוגיה מסויימת אלא על עגבניה ותפוח אדמה ורק בשל הפרשי הגובה ביניהם תנועת הכדור היא אליפטית!) אבל למרבה הצער גם פירה נמאס לי, ועגבניות, אבוי, עדיין עושות לי רע.

האמת תאמר שאתמול החלטתי לבחון את העניין בשנית, אבל גיליתי שלעגבניות נמאס להמתין והן החליטו כולן ביחד להרקיב. באסה.

אכלתי פסטה, עם מעט רסק עגבניות ותבלינים שונים והרגשתי נורא גיבור ועדיין נורא עייף ותשוש (כך מרבית השבוע) ולבסוף בשעה 20:00 נרדמתי (באמצע באחת בלילה התעוררתי לצחצח שיניים, לתת אוכל למרמרי וכו' וחזרתי להפתעתי לישון), תוצר השינה הברוכה היא שהשעה 8:00 הציפורים בחוץ מצייצות, מרמרי יושב על ברכי מנמנם ואני כותב פוסט.

עוד תוצר של השינה הברוכה הוא שחלמתי חלום, די מוזר והנה הוא לפניכם (עד כמה שאני יכול לשחזר):

איכשהו הגענו לאולימפיאדת סידני, לא ברור לי איך (אני חושב שזה היה אוטובוס) לא ברור לי למה זו אולימיפיאדת סידני אבל אני יודע, הגענו לדשא ענק כמו בקאנטרי קלאב של פעם, מלא באנשים, ומעל הדשא יש בניין עם גג פתוח שגם עליו המון אנשים, אני מתמקם ליד ספסל ופוגש שם שלושה אנשים שאחד אני מכיר ממש (בשלב מסויים של החלום חשבתי שהוא אחי בשלב אחר חשבתי שהוא יורם חטב) ושניים פחות, מיד ניגש אלינו הסדרן המקומי ומבקש מאיתנו ללכת ואומר שאנחנו לא צריכים להיות שם (טוב את זה בטוח לקחתי מהפרק של כולם אוהבים את ריימונד שראיתי אתמול) אנחנו מתעלמים ממנו בישראליות טיפוסית, אחרי כמה דקות מגיע סדרן ישראלי, הוא הרבה יותר מרשים, הוא מבקש תעודות ובודק לנו את התיקים הוא משחרר את הבחור המוכר ואז הוא בודק לבחור השני (שפתאום לרגע נראה כמו צב1) התיק שלו עמוס בדברים, אז הוא עוזב אותו ומרים את התיק שלי מהרצפה, מן תיק גב שחור, ריק לגמרי, הוא אומר לי "אין פה כלום" אתה יכול ללכת, וכשאני הולך אני רואה שהוא חוזר לבדוק את התיק העמוס ומוציא ממנו דבר דבר.

אני ממהר ללכת אחרי הבחור הקודם ומסתבר לי פתאום (הוא לא לידי) שאנחנו הולכים לפגישה (אני לא בטוח שבשלב הזה ידעתי עם מי) אני נכנס לתוך הבניין יורד במדרגות ומגיע למן דלת שלידה יש זכוכית ארוכה ומאחוריה שתי פקידות (אחת מהן אני מזהה ולא זוכר מאיפה) הבחור הראשון עומד שם ומקשקש איתן כאילו הוא מכיר אותן היטב, וכשהוא רואה אותי הוא מסמן להן לפתוח, הוא נכנס הדלת נסגרת, עכשיו תורי להכנס, גם אני נכנס אבל הוא כבר הספיק להתקדם, אני הולך במן מסדרון תת קרקעי עד שמגיע למן מדרגות צרות כאלו כמו יציאת חירום במקלט, אני נכנס לכוך הזה ומבין שכדי לעבור עלי לסגור את דלת המקלט ולהגיף את הבריח (הוא מן בריח סיבובי כזה) זה מה שאני עושה ונפתח לי מעבר, אני נכנס ומגלה עוד מדרגות עולה בהן ויוצא בסוף אל הרחוב.

ברחוב יש אוטובוסים מלאים והמון אנשים מסביבן אבל אני לא רואה את הבחור, כל מה שאני זוכר זה שאני צריך למצוא מסעדה, אני מסתכל סביב ואני קולט שהאוטובוסים מלאים בילדים חרדים, אני משתחל בין האוטובוסים ומולי רואה מן מסעדת תחנות דלק כזו שכתוב עליה בגדול "מזנון השניצל" וממש לידה בית קפה השניצל גלאט כושר בהשגחת בד"צ, אני נכנס למסעדה יש דלפק ארוך ואדום ומישהו מנקה, אני מסמן לו בידי: יש מישהו כאן? והוא מצביע לכיוון הבית קפה, אני עובר דרך דלת מחברת ושם בפינה מאחורי העמוד יושב הבחור ומולו עם הפנים אלי,

לימור לבנת.

אני ניגש לוחץ יד לשניהם (קודם לבחור) ואומר שלום ומתיישב.

ומתעורר.

בוקר טוב גם לכם.