עייפות החומר

נסענו לאילת, אולי הנקודה הרחוקה ביותר שיכולנו למצוא מביתנו (לקוראים שמיד לוקחים סרגל ומודדים את המרחק לרמת הגולן, שם היינו בטיול הקודם) אולי נקודת החיכוך הגדולה ביותר שקיימת עם עמך ישראל בישראל (לקוראים שנזכרים בטבריה, תשכחו מזה). הזמנו, כמובן, חדר זוגי ושדרגנו אותו לחדר על המים, עם דק (כלומר מרפסת)  שעליה שתי מיטות שיזוף וסולם ירידה לבריכה. פקידת המלון החמודה אפילו שאלה אם אנחנו חוגגים משהו, התגובה האינסטנקטיבית היתה, לא. התגובה האינסטנקטיבית שאחריה היתה, כן (אנחנו רוצים שמפניה עם תותים לחדר) אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

איפהשהו ביום השני שמנו לב שאנחנו זוג הגברים היחיד במלון. זאת אומרת גברים היו הרבה, חלקם היו חתיכים, ורובם בזוגות (אבל עם נשותיהם) פתאום זה הרגיש לנו מוזר, אולי אפילו טיפה מטריד. פתאום הבנו שאנחנו לא רגילים, בכל מקום בו אנחנו הולכים בתל אביב ובסביבתה תמיד יש עוד זוג הומואים או מלצר שמוכן להקים איתך זוגיות הומואית או מוכר שמוכן למכור לך אריזה משפחתית. זו הפעם הראשונה שהיינו מספר ימים בחלל ציבורי שאין בו הומואים. מוזר.

זה קצת החריב לנו את היום השני וטיפה הכניס אותנו למגננת כוננות שהנה בא ההומופוב הרע שיקרע לנו את הצורה (המממ... טוב... המחשבה הזו דווקא  משפרת את מצב הרוח) אבל זה עבר. המשכנו לבחון את כל הגברים ולדרג אותם לנוכח המבטים הזועמים של נשותיהם (היי, אם יש מה לדאוג אז יש לך מה לדאוג!), טיילנו ביחד בטיילת, אכלנו בחדר האוכל, שכבנו על כסאות הנוח ליד הבריכה ועל הדק ובעיקר לא עשינו כלום.

בערך באותו הזמן, במקום קצת פחות סימפטי,  בקומה החמישית של בניין משרדים ברמת גן על גבול בני ברק ישב בלשכתו (לשכה נשמע משהו גדול אבל מדובר בגודל של חדר שרתים בבית ספר יסודי) שופט בשם גרשון גרמן וכתב שזוגיות בין בני זוג מאותו מין אינה משפחה (אני בספק אם הוא חושב שזו בכלל זוגיות) ולכן הוא אינו יכול לתת צו הגנו לבן הזוג המותקף.

לשכתו של השופט גרמן, חרדי כבן 70 בקירוב, מצויה בפאתי הקומה, מיד ליד דלת יציאת השופטים וכן, בעשור האחרון מחכים עורכי דין רבים וגם לא מעט שופטים לכך שגרמן יארוז את חפציו, יצא מיציאת השופטים ולא יחזור

.

איש נחמד גרמן, נעים הליכות, יודע דין ומשפט ובכל זאת עורכי הדין מבכרים שלא להגיע לאולמו ולא בכדי. הוא ידוע בהחלטותיו המוזרות, בפסיקותיו הלא קורהנטיות. בטעויות המביכות הנכללות בהן ולא תשכח הפעם שבה נרדם בדיון ועורכי הדין חככו ביניהם האם להעירו.

כל זה יכול היה להשמע כמו ונדטה מרירה על שופט שפסק באופן אחר מהשקפת עולמי. אבל האמת היא שבבית המשפט לענייני משפחה יש מספר שופטים (חלקם דתיים) שהיו מגיעים לאותה שורה תחתונה (של חוסר סמכותם לתת פסק דין). איש מהם לא היה מקדיש עשרים עמודים כדי להסביר מדוע הומואים אינם יכולים להקים משפחה. 

מאחר שהמערכת יודעת ומכירה את דעותיו של גרמן (שהובעו גם בעבר כשישב בועדת התגמולים בעניין שטיינר) אין זו, כנראה, יד המקרה שעד כה לא הגיעו תיקים כאלו לשולחנו ושבכלל תיקים "רגישים" לא הגיעו לידיו בשנים האחרונות.

לרוע מזלו של בן הזוג המתלונן, בקשות לצווי הגנה מגיעות לשופט התורן שכנראה היה גרמן. כנראה שצריך גם לדעת מתי לקבל מכות. 

פסק הדין הזה אינו משקף קונצנזוס בישראל, הוא לא משקף את דעתם של מרבית שכניו של גרמן למסדרון בבית המשפט, הוא אינו משקף את דעתו של היועץ המשפטי ואת הדעה המקובלת בבית המשפט העליון. יותר טוב מכל אלו, הוא אינו משקף את הסובלנות והשגרתיות בה זוג הומואים מתקבלים בחברה הישראלית.

זוהי דעה של נציגו של מיעוט דתי קולני בישראל, שרואה בעיניים כלות כיצד העם היושב בציון מקבל (ולו בשתיקה או בהתעלמות) את האחר, זוהי זעקתו של מיעוט קולני ורועש.

היום נהיה בחתונה, מחר באירוע משפחתי, ביום ב' נהיה בחתונה נוספת של חברי הטוב שבא ממשפחה מסורתית, לכולן הוזמנו כזוג לכל דבר, על אפו וחמתו של מי שחושב אחרת.