עייפות החומר
אחרי הרבה מחשבות על מהות החיים הגעתי למסקנה שתמצית הקיום, היא הכמיהה לישון, כמיהה שמשום מה קיימת רק כשאני בכל מקום בעולם (עבודה, סופר, רכב, סלון) אבל לא במיטה. מת לישון אבל שינה כמו אופק מתרחקת כשמתקרבים וכמו אהבה כשהיא באה, שום דבר לא יעזור. |
| 6/2003
גאווה מקודשת בזיעה או כל השבוע לח.
משפחתנו מתחלקת לאלו שסובלים מחום ולאלו שמגדירים מחדש חום, בעוד ש- אבי, נ' - אחותי ואני מגדירים את עצמנו "נוזלים בקלות", הרי שאמי ואחי א', מגדירים את המושג "חום" כטמפרטורה הגבוה מ- 0 מעלות.
חזיון נפוץ שנגלה לכל אורח שבא לבית אימי הוא שאון ארבעה מזגנים דולקים, ואימי ואחי עומדים במרכז ההוריקן המקפיא, פינגוונים קטנים רצים בין רגלייהם והם מרחיקים את בד חולצם מגופם המיוזע ומלמלים "חם.... חם...". דומה שרק חופשה בקוטב תגרום לאחי למלמל: "....נעים...".
בנסיבות אלו הבחירה של נ' לבוא ולצעוד איתי במצעד הגאווה, נתפסה בלי ספק כהעדר שפיות מוחלט, מילא אני, הנתפס כמזוכיסט של ממש ("אתה שוחה? זה נורא משעמם", "חדר כושר? לא מזיעים מזה?" קארטה? זה לא כואב?) אבל אחותי? לבחור לצאת החוצה כשלא חייבים? משוגעת!!
אי שם באמצע המצעד, כשהחולצה הצמודה שלי התחברה אל גופי באופן שרק טיפול פילינג יסיר אותה, והנחת יד על כתפה של נ', נענתה בנהימה כעוסה "אני מזיעה", החליט א' בכתום (היה גם א' בלבן) שהמוזיקה אחלה וזה הזמן לרקוד. המסקנה הטבעית היתה לאחוז בכתפיה של נ' המופתעת ולרקוד איתה, תגובת הבזק של נ' היה מבט שכולו אמר:
"אני מ-ז-י-ע-ה-ז-ע-ת"
אך א' הכתום בנוסף להיותו יפה תואר (ונשמה), הינו בעל נטיה לא להזיע כלל ועל כן כל הקונספט של זיעה-חולצה-אל תיגעו בי-חחחחחחחחחחחחחחחחם, כלל לא הוברר לו ונ' נאלצה להיכנע לקסמיו והחלה לרקוד או כמו שמישהו אמר פעם "התהילה יקרה, וכאן אתם מתחילים לשלם - בזיעה!"
המצעד נמשך, האוויר התעלף, הלחות גיחכה ואנחנו נזלנו, אבל לכל מסלול יש סוף, וגם אנחנו הגענו אל הגשר והגיעה השעה לחצות אותו, עייפים, גאים ומזיעים עד בלי קץ נזירים ממרגוע ועוטים טללי נעורים (פחחח...) עבריים, הגענו אל הפארק ואל המסקנה: לא משנה באיזה יום יערך המצעד , אם ביום א' אם ביום ד', אם ביום קיץ או אם ביום חורף.
כל השבוע לח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
