עייפות החומר
אחרי הרבה מחשבות על מהות החיים הגעתי למסקנה שתמצית הקיום, היא הכמיהה לישון, כמיהה שמשום מה קיימת רק כשאני בכל מקום בעולם (עבודה, סופר, רכב, סלון) אבל לא במיטה. מת לישון אבל שינה כמו אופק מתרחקת כשמתקרבים וכמו אהבה כשהיא באה, שום דבר לא יעזור. |
כינוי:
מרקופריד בן: 51 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 9/2008
ליב אנד לת לייב (פול בפארק)
אי שם בשבת שעברה התחיל לקנן בי הספק האם אני לא עושה טעות גדולה בלוותר על ההופעה של מקרטני. מוזר. מי שמכיר אותי מקרוב יודע שהביטלס בכלל ומקרטני בפרט הם חלק בלתי נפרד ממני ובכל זאת לא חשבתי בכלל ללכת להופעה, גם לא חשבתי שאפסיד משהו.
שבוע התמזמזתי עם המחשבה שאולי אלך או אולי לא. אני והמחשבה התגפפנו, התנשקנו, שלחנו ידיים (סקנד בייס אונלי) אבל לדבר האמיתי, קרי החלטה, לא הגעתי.
ביום רביעי בערב, בצאתי מדירה בשיכון ותיקים ברמת גן, שמעתי פתאום את פול שר את Coming Up. חשבתי שבאיזה מקום משמעים דיסק בקולי קולות אבל כשמשם הוא עבר ל- Hello Goodbye ואחרי השיר שב ועבד על התוספת שבאה בסוף השיר, הבנתי שאני שומע את החזרה הגנרלית. עמדתי שם שתול, התרגשות מציפה אותי והנה באים let it be ו- Here there and Everywhere (ומייד התקשרתי ליקיר הבלוג) והבנתי שאני הולך.
בערב עוד התלבטתי אבל המזמוז הפך כבר לעניין עצמו, עכשיו רק אירגנתי קומבינות (הנחה של חברת כרטיסי האשראי) ודי היה ברור לי שאני הולך לבד אבל כבר כלום לא היה אכפת לי.
לחץ בעבודה, נסיעה לא מתכוננת הביתה (כי צריך לקחת את כרטיס האשראי של ג' שבו שילמתי על הכרטיס) כניסה לפארק במקום לא נכון, לחץ וחרדה שמשהו לא יסתדר ובסוף: כניסה חלקה לפארק, מלא אנשים, הבמה ענקית, מסך גדול מאחורי הבמה, ושני מסכי צד גדולים במיוחד, מי שקנה כרטיס ליציאי הישיבה עשה טעות הם היו רחוקים ובזווית רעה (ואיך אפשר לרקוד ככה?), מצלמת רחף מעל הקהל, אווירה מדהימה, קהל שלא רואים בכל הופעה, הורים וילדים, זוגות צעירים חילוניים ודתיים, ילדות בנות 16 ואנשים בני 50 ו- 60.
בשלב הזה אימצו אותי אמא ובן (הוא לדעתי בן 27) אני כיבדתי אותם בבמבה נוגט והם כיבדו אותי בויסקי (אבל לא לדאוג אח"כ סיבוב הבירות היה עלי) ויחד ראינו את ההופעה.
פול היה מדהים, מדהים. הוא לא צריך לעשות הרבה, הקול המיוחד שלו עדיין נקי ומדוייק, יש לו מניירות של סטאר וקסם של אישי שמאפשר לו להפיל את הקהל גם כשברור שזה שטיק שהוא עושה בפעם המליון עשרים ושתיים.
הלו גודביי, היה פתיחה מדהימה לערב. שלומי (הבן) שלצידי כמעט התעלף כשמקרטני עבר בהמשך מגיטרת הבס לגיבסון והרביץ סולו גיטרה א-לה קלפטון, ב- I saw her standing there עזרתי לשלומי להרים את אמא שלו באוויר, הסתבר שהם סגרו מעגל, כי כשהוא היה בן 14 היא הרימה אותו על הכתפיים ופילסה את הדרך עד לבמה בהופעה של גאן אנד רוזס. ב- the long an winding road הגיע תורי להתעלף.
אחד הרגעים היפים של ההופעה היה הסיפור איך פול ישב עם ג'ורג' בימי ליברפול והם התאמנו על יצירה של באך ותמיד לא הצליחו (הוא ניגן אותה והסביר, שנחלק השני למרות שזה נשמע משכנע אינו נכון) במהלך של באך הוא לימים עשה שימוש בהתחלה של Blackbird.
גם ההקדשה של Something לג'ורג' (כשתמונתו ברקע) שאותו התחיל לשיר בלווי של יוקלליי ובהמשך עבר לגיטרה היתה מקסימה (לעומת ההקדשה היותר קרירה לג'ון ב- A day in life).
אחד השיאים של ההופעה היה live and let die שלווה בפירוטכניקה וזיקוקים, back in the USSR שכל מי שפגשתי אחרי ההופעה מציין כרגע שבו הקהל השתולל ממש וכמובן hey jude (או כמו שפול הציג אותו: לשיר הבא קוראים "אהלן ג'וד").
את coming up הוא לא שר בסוף וגם לא את pipes of peace שהייתי בטוח שישיר אבל הוא שר את My love והקדיש אותו ללינדה ואני התעלפתי שוב.
אני לא מת על yesterday מה גם שידעתי שהוא מסמל את ההדרן האחרון, אבל The End מאיביי רוד היה סיום מושלם.
טיפה מאוכזב שזה נגמר אחרי שעתיים יצאנו עם ההמון לפארק הירקון, שלומי הקיא, אני פשוט הלכתי לאיבוד ומצאתי את עצמי בסוף ליד ביתה של אחותי בבללי.
הייתי מאושר ושיכור וגם שיכור מאושר.
וכמו שהוא אמר ב- blackbird:
All your life you where only waiting for this moment to arise
צדק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
