כשהתחלתי להשלים עם המחשבה שאני הומו ועשיתי את דרכי לצאת מהארון, אחת המחשבות שהטרידו יותר מהכל היתה למות לבד. ראיתי את עצמי בן שמונים או תשעים, זרוק במוסד, ערירי, בלי בן זוג, בלי ילדים, איש לא מבקר אותי, חי שמת למות.
באותו שלב, כבר ידעתי שאני אוהב גברים (אם כי הייתי די בטוח שהם לא ממש אוהבים אותי, אבל זה סיפור אחר לגמרי) ידעתי שאני לא מסוגל לשקר לעצמי או לאחרים לאורך זמן והבנתי שאופציות כמו להנשא לאשה להוליד שלושה ילדים ולזיין מהצד הן לא בשבילי (בכלל הביטוי הזה לזיין מהצד תמיד נראה לי מוזר, אני מבין מעל ומתחת, מקדימה ומאחור אבל פעם אחרונה שבדקתי, קצת קשה לזיין מהצד).
מאחר שאני בחור פרקטי ומכיוון שתמיד ידעתי שאני לא אהיה צעיר לנצח (למעשה הנצח יודע, שהייתי זקן כבר כשהייתי צעיר) בדקתי לגבי כל בחור שאיתו יצאתי, עוד בדייט הראשון ולפעמים גם לפניו, איך נחייה יחד בעוד שישים שנה.
הם בדרך כלל היו צעירים ממני, כך שרוב הסיכויים שהם ידחפו את כסא הגלגלים שלי ולא אני את שלהם, הם תמיד היו לא היו בשלים לקשר אבל "הפעם זה אולי יהיה אחרת" (או כך אני האמנתי). אני מצידי מיד עטפתי כל בחור ובחור בחום ואהבה אין סוף ובמילים אחרות, בהגיון ששמור רק לגאונים כמוני, חנקתי בטרם עת את מי שהיה אמור ללוות אותי למותי.
לאחר מערכת זוגיות כושלת של כשנתיים (בה אני חנקתי אותו כמיטב יכולתי אבל קשה היה להגדיר אותו כיצור חיי מלכתחילה) לאחר שרוסקתי, השתקמתי, קמתי והתרסקתי שוב, הצלחתי סוף סוף להשתחרר מהחרדה הנוראית והבנתי שאם ארצה למות אז פשוט אמות.
כמו בספרי פסיכולוגיה משומשים, התחלתי לאהוב קצת את עצמי ומצאתי מישהו שאוהב גם אותי למרות שאני מעצבן, עקשן, עצלן, לא משקיען ולא קונה דברים טעימים בסופר ואני אוהב אותו נורא, על אף שהוא... הוא... הוא... (טוב אני לא באמת רוצה למות...).
איכשהו בכל אותה דרך מתישה מעולם לא חשבתי על להביא ילד לעולם. כמובן שידעתי שיש דרכים: מהפריה מלאכותית, מציאת פרטנרית להורות משותפת (כאילו שהומו ששוכב עם לסבית זו לא הפריה מלאכותית) ועד אימוץ – פשוט, מעולם לא ראיתי את עצמי אב לילד, אולי כי אני עצמי לא סיימתי לגדול.
כלב לא אימצתי, כי איך אעמוד בלהוריד אותו שלוש פעמים ביום ומה יהיה כשנסע לחו"ל והספה בסלון בכלל באוף וויט ואפילו החתולה מתבקשת שלא לעלות למקומות שמהם לשיער קשה לרדת, אז ילד?
שלא לומר שאין יותר חיים עצמאיים, אתה מוצא עצמך עסוק כל היום בלהעסיק את הדבר הקטן והצווחן הזה במקום לעשות את מה שאתה אוהב (למרות שבסתר לבך אתה יודע שמה שאתה אוהב הוא לעשות כלום) ואתה נאלץ להתחבר עם אנשים שאתה שונא רק כי היצור הקטן החליט שהוא אוהב את הדבר המוזר הזה שנקרא הבן שלהם.
בכלל להביא ילדים לעולם זה תועלתני ואגואיסטי ואיך ילדים כאלו יחיו עם שני אבות (או שני אבות ולסבית עם בת זוג שנוהגת במשאית!) ואיך נתפרנס ומה יהיה?!? ולמה בכלל זה טוב?!? ומי בכלל רוצה את זה?!?
אבל לפני כמה שבועות, כשהחזקתי את איתמר האחיין החדש שלי בידיי הרגשתי פתאום משהו אחר, לא רק כלפיו אלא גם כלפי עצמי. פתאום הרגשתי חלק חדש, לא מוכר. פתאום הבנתי את המקום הזה שממנו אפשר להביא לעולם.
אני עוד לא רוצה ילד, ממש לא, אבל פתאום הבנתי שהאהבה שלי לבן זוגי, היכולת לאהוב מישהו אחר בכל ליבי ולהרגיש שמישהו אחר ושונה יכול להיות חלק ממני, שינתה אותי.
אחרי הערב הראשון שפגשתי את איתמר, חזרנו בן זוגי ואני מותשים הביתה, שאריות גזר על החולצה הכי יפה שלי (לפחות כתום הולך עם כתום), שאריות קיא על מכנסי, רק מחכה להכניס את הכל (כולל עצמי) לכביסה. לאחר כל העייפות, הלכלוך הבלגן, ובתוך השקט המבורך שמביא הבית, חשבתי על השורות האחרונות של השיר "את עושה אותי אמא":
"הסיפור שסיפרתי לך
חזר אל הספר שנסגר
נכבה את האור וביחד
נלך לישון עד מחר"
חיבקתי אותו (ואת החתולה) ונרדמתי בידיעה שמחר יהיה לנו ביחד יום חדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
