עייפות החומר

אני מזה זמן מרגיש שכמה מחברי הקרובים קצת מזניחים אותי, יש לזה סיבות אני מניח, טובות יותר או פחות, אני פחות ופחות מתעניין בהן, במבחן התוצאה זה מה שאני מרגיש.

לפני כמה שבועות היה משבר, שבוע קשה שבו רבתי סימולטנית, בראש שלי, עם שני חברים והרגשתי שכל העולם החברתי שלי קשור ומחובר ושאני חנוק באמצעו מבלי יכולת לצאת החוצה ולמצוא מישהו, לקטר, לקבל פרספקטיבה או סתם לבלות איתו. טוב שיש את אחותי ואת אמא שלי וטוב שיש פסיכולוג.

התוצאה של השבוע הזה ושל מה שקרה לפניו היתה תחילתו של מסע של קבלה עצמית שלי, שבבסיסו ההבנה שמי שבאמת אוהב אותי ודואג לי זה אני. הבנה שמה שאני מרגיש זה הכי חשוב, כלומר לי. זה נשמע אולי ברור, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד בקלות מבטל את עצמי מול צרכים ורצונות של אחרים ובעיקר, ואולי הגרוע יותר, מול צרכים ורצונות שאני מייחס לאחרים כהשלכה ממני.

ההבנה הזו עזרה להסיר כמה מחיצות מיותרות שאיתי, להתגבר על כמה מחסומים אוטומטים ולתת להם פקודה להתרומם ולהעלם, לחזור ולחדש קשרים עם אנשים שהזנחתי ובעיקר לשים בפוקוס את הצרכים שלי.

אבל עכשיו אני מוצא שאני מאבסס בראש על החברים (טוב עכשיו זה רק חבר אחד) שמזניחים אותי, מן רגסיה כזו. באופן אוטומטי הדרך שלי היא לנהל שיחות בראש, התחשבנויות כאלו, עם החברים שלי, אחרי ההתחשבנויות באים העלבון והרחמים העצמיים שבדרך כלל נגמרים כשאני מרגיש פתטי ואז אני אוסף את עצמי מחדש.

בבוקר בדרך לעבודה היו בגלגל"צ שורה של שירי בדידות והזנחה, זה התחיל ב- nothing compares to you  - בביצוע של שינייד - שמשקף את העבר שלי, המשיך ב- "טוב לבד" הנהדר של אפרת גוש (כתבו ברק פלדמן ויוני בלוך) - שהפזמון שלו משקף את ההווה: "רגע עם עצמי, להבין אולי, טוב לי בחיי. לאהוב אותי, לקבל אלי, את כל אמונותי" ומיד אחריו - lonely - (lonely i'm mister lonely) - ששם נחתה עלי ההבנה שזה פתטי.

אז כמו בבית בשיר "טוב לבד":

"טוב לבד

כבר שבוע אף אחד

לא מתקשר אלי

אולי סוף סוף אולי

יהיה לי זמן לחשוב מעט

על דברים שקצת הזנחתי

קצת"

גם אני חושב על זה עכשיו, גם לי יש נטיה להזניח קשרים, יש כמה אנשים שאני יודע שנעלבים ממני נורא, יש במיוחד מישהי שאני מרגיש ממש לא בסדר בקשר אליה אבל ככל שעובר הזמן אני מרגיש לא נוח לנסות לחדש קשר, אני מניח שגם משפחתי הקרובה מרגישה שאני לפעמים מזניח אותם, אבל לטלפון יש שני צדדים וגם הוא לא תמיד מצלצל אצלי.

אז למה אני בא בטענות לאותם חברים? אולי כי אני מרגיש שהקשר איתם הוא לפעמים חד-צדדי ותלוי רק ביוזמה שלי, שאם אני לא ארים טלפון הוא לא יתקיים ואולי מצד שני יש פה מעגליות שכזו, בגלל שאני מרים טלפון ומתקשר כל הזמן, אז אין צורך להתקשר אלי, אני יוזם ומזין את החד-צדדיות הזו. מצד שלישי, כשאני לא מתקשר אז גם לא מתקשרים אלי.

אני חושב שאני נפגע כי אני מרגיש קרוב לאנשים הללו, אבל אי היוזמה מצידם מכרסמת בי ויוצרת אצלי ספק ששוב מצאתי את עצמי במערכת יחסים (גם אם לא זוגית אבל בטח קרובה רגשית) שבה אני אוהב ולא נאהב.

הפסיכולוג ביקש ממני לחשוב על התחושה הזו שיש אנשים שקל לאהוב אותם, שכולם אוהבים אותם ויש אנשים שלא ואיך אני מרגיש כשאני שייך לסוג השני.

אבל אני עכשיו מקבל יותר את העובדה, שבאהבה אין תחרות, אני מבין שאפשר לאהוב אנשים שונים באופן שונה, שאין טעם לבדוק מי החבר הכי טוב ואת מי אוהבים יותר, הבחינה המלאכותית הזו היא מתכון לשברון לב.

אני חושב שהם עדיין אוהבים אותי מאוד, כל אחד בדרכו, יש אנשים שהם דואגים להם יותר, יש אנשים שהם אוהבים יותר, יש אנשים שהם משקיעים בהם יותר, אין טעם להשוות את עצמי למושאי אהבה אחרים. 

אבל התנאים שלי השתנו ואני מצפה ליותר, לא כי זה מה שהם נותנים לאחר, אלא כי זה מה שאני רוצה. יכול להיות שאת זה מהם אני לא יכול לקבל, זו ידיעה מאכזבת אבל טובה כי היא שמה בפרספקטיבה הנכונה גם את הקשר ההדדי בינינו, וגם כי היא גם מעודדת אותי לחפש את מה שאני צריך ממקורות נוספים ובעיקר היא מזכירה לי שמידת התלות שלי בעולם שמסביבי היא לא דבר מוחלט וקבוע ואני קובע איפה למקם אותה על הסקאלה.

ומהמקום הזה אולי כדאי להפסיק לשים מבחנים לקשרים שבהם אני יודע שהם יכשלו, להפסיק לצפות, להפסיק להתעסק ולחטט בזה, להפסיק להשוות כמה אני נותן וכמה אני מקבל.

אני יכול לסמוך רק על עצמי - הוא בדרך כלל משפט מריר, שאומרים אנשים שנבגדו או נזנחו או התאכזבו, אבל אני מסתכל עליו מהצד השני, החיובי, אני באמת יכול לסמוך על עצמי והמקום הזה אני יכול לקבל את מה שיש לעולם להציע לי ולתת את מה שיש לי להציע, לא מתוך צורך, אלא מתוך רצון ובחירה.

הבוקר חשבתי, בעקבות פוסט שקראתי, על סליחה שהיא מלחמה.

לפעמים, אחרי ריב, ויכוח, עלבון, כאב, אנחנו סולחים. סולחים לא כדי לסיים את שלב המלחמה אלא כדי לפתוח בה.

בניגוד לתפיסה מקובלת, שרואה בסליחה אקט בינאישי, חברתי, מנחת פיוס, אקט שממני והחוצה, בהמון מקרים אני מוצא שסליחה היא אקט אישי, אנוכי, פנימי לחלוטין. סליחה היא סוג של טהרה עצמית.

הסולח, כמו ישו, כאילו מכריז על עצמו כמי שיצא מהמאבק, כמפנה לחי שניה. אבל הפניית הלחי השניה היא לא אקט של פיוס, היא אקט של מלחמה, בדיוק כמו שהמאבק הבלתי אלים של גנדי, לא היה אקט של שלום אלא של התעמתות.

ההבדל בין להכות מישהו לבין להכריז על סליחה, הוא בשינוי המאבק מפסים של אגרסיות-אקטיביות לפסים של אגרסיות-פאסביות, כאשר ישו מפנה את לחיו השניה הוא (כמו פולניה טובה) אינו אומר: "תכה אותי" הוא אומר: "אם תכה אדם חסר הגנה - אתה הוא זה שמפסיד ואם לא תכה אותי - ניצחתי".

הסליחה היא גם סוג של הנצחה לריב, אנדרטה, אין פיוס בלי ריב ועל כן קיומו של פיוס תמיד יזכיר את הריב שקדם לו. לפעמים סליחה היא פתיחתו של חשבון חדש, לפעמים היא היתר לריב בעתיד (כי אם אני סלחתי אז מגיע שיסלחו גם לי כשאני אהיה לא בסדר).

אמרתי שסליחה היא סוג של טהרה וזאת בשני מובנים:

במובן הראשון, סליחה מנקה אותנו מכל תחושה של עוול שגרמנו ("אבל אני כבר ביקשתי סליחה!") מאותו רגע של סליחה אין לרדוף אותנו, אין להמשיך ולריב איתנו. זאת טהרת החוטא.

במובן השני, כאשר אנחנו נמצאים בצד הצודק וסולחים למי שפגע בנו, אנחנו מעצימים את הפן המוסרי הפנימי שלנו, מעלים את רמת המוסריות שלנו בדרגה, גם נפגענו וגם סלחנו, אז אנחנו קדושים, קדושים מעונים. זאת סליחת הקדוש המעונה.

סליחת הקדוש המעונה היא תשובה לסליחת החוטא, היא מעצימה את העוול, מאריכה אותו. לקדוש המעונה יש רצון להאריך את הסבל (כי קדוש סתם הוא לא, הוא רק קדוש מעונה) לזכור אותו ולהאחז בו כהסבר לחוסר נקיטת פעולות אקטיביות לשיפור מצבו. התחושה של החוטא כי סליחת הקדוש המעונה אינה כנה, מעבירה אותו לצד הנפגע והופכת אותו "לקדוש מעונה בעיני עצמו".

מתי סליחה יכולה להיות כנה? לא יודע.

אולי אנחנו צריכים לנתק את הסליחה מההקשר המוסרי-המטהר ולראות בה מה שהיא מטבע לסוחר: לפעמים היא מילת נימוס, לפעמים ביטוי לחרטה, לפעמים מילת פיוס ולפעמים היא ביטוי למלחמה אחרת.

העולם הרגשי שלנו הוא קצת פנקסני, השורות בו לא באמת נמחקות, לפעמים עדיף להכיר בזה ולנטרל את שאלת "הסליחה", להבין שלא חשוב אם סלחת או לא, אם החשבון פתוח או סגור, אלא השאלה היא האם, בסיכום הדברים, המקום בו החשבון הזה מצוי מיטיב איתך או לא.