עייפות החומר

החיים הם לא תוכנית כבקשתך, לפעמים נדמה לי שהחיים שלי הם כל כך חסרי תוכנית אב עד שאני אפילו לא יודע מה לבקש.

חזרנו מחופש אחרון, הרכב שלי נותר ליד הבית. החימום באוטו לא עובד אבל זה לא מפריע לראדיטור החימום לדלוף לפתע ולהותיר כתמים עכורים על השטיח, במצבו הנזיל של האוטו לא היתה ברירה ותפסתי שוב טרמפ עם א' מהמשמרת המקבילה לי.

א' מגדיר את עצמו כמי ששונא להיות בחברה, הקשרים חברתיים עושים לו ככלל חררה והוא סוג של מיזנטרופ וונה בי, שכלוא בתוך איש שיחה נעים עם חוש הומור מוצלח והרבה קסם אישי. אני לעומת זאת חיי וניזון מאינטאקציה ומחיברות, אך למרבה הצער מרגיש כלוא בתוך מיזנטרופ.

לכן בשורת הסתירות הפנימיות הזו היה זה רק הגיוני שא' ישב בעמדה שיש בה גם שני חבושים לשוחח איתם ובמקום זאת יקרא כל המשמרות ספרים וידמיין שהם לא שם, ואילו אני אהיה בעמדה שאין בה נפש חיה ובמקום לזלול ספרים (גמרתי אחד התחלתי עוד שניים ונמאס לי) אני מבלה את מרבית זמני בלצוד עוברי אורח ולנהל איתם שיחות. כך קרה שעד סוף המילואים התיידדתי עם רוב מדרכי הכלואים וחלק מהסמלים (שניים מהם שיייכים לזן של א'), יצאתי מחום העמדה שלי לקור המקפיא כדי לתחקר לפחות חמישה חבושים על כל פרט ביוגרפי אפשרי, תשאלתי קצינים, הצלבתי מידע עם בעלי תפקידים, יצרתי שביל קליפות גרעינים שמשך את הכלבן היחידתי לעבור בעמדה שלי אחת ליום. עד סוף המילואים ידעתי מי נגד מי, מי בעד מי, מי שכב עם מי, מי נחמד ומי לא, יצרתי לי שורה של חברים מהכוח הסדיר כל אחד עם תפקיד פונקציונלי לשעת יממה מסויימת, שיכול לסייע להעביר אותה בצורה הנעימה ביותר וכשאלו לא היו תמיד יש את החברים למילואים.

ובכל זאת, ארבעים ושמונה השעות האחרונות במת"כ היו בלתי נעימות. מיציתי את החוויה, לא התחשק לי להמשיך. הבסיס כאמור נהיה קטן עלי מזג האוויר הלך ונהיה קודר וריחו של השחרור הצליח לגבור על ריחות הבישולים של הכלואים. הגיע הזמן לומר יפה שלום.

מכל מהליכי החיברות שעברתי במילואים, היחידים שלא דיברתי איתם היו הכלואים, כלומר עם הכלואים לא מדברים והם לא עונים לך. מדברים רק עם השווישים וגם איתם השיחות מסתכמות בתביא לי את זה, תשאל לגבי זה, מתי עושים את זה, ולך בגשם להרים לי את מפסק החשמל.

באופן פוטנציאלי השווישים היו אוצר בלום של שיחות מעניינות לחובבי תחקירים ביוגרפים כמוני (שאחר כך גם זוכרים את כל הפרטים) אבל מבחירה יחסינו נשארו קרירים וקורקטיים. אחרי הכל הם מחבלים, אני סוג של סוהר והתפקיד מחייב.

המשמרת הלפני אחרונה זחלה לה כמו טיפת מים הנושרת במורד צווארך בעיצומו של עינוי סיני, יש עוד המון טיפות בדרך, וכמו המחליפים שלך, כל טיפה לוקחת את הזמן שלה. הזמנו פיצות מעפולה לחגוג את הסיום, שני מגשים, שלושה אנשים, אחד, סדיר,  הלך מייד לישון, ספק אם קם בזמן. שניים נשארו במשמרת. בדיוק בתנוחה שבה הם אכלו את הפיצות, בלי יכולת לזוז, העפעפיים צונחים בחיקוי מרשים של פואד בן אליעזר, הראש מנקר וצונח בתנוחה חדה והמחשבה היחידה שבתוכו מכה בדפנות כמו אבן בתוך קופסת פח: "לישון".

במקביל בתוך האגפים חגגו את שחרור השבויים הצפוי בתופים, בשירה ובמחולות (באמת! לא לשם הביטוי, כך ממש היה), פתאום באחת התממש חזונו של י' שאמר לי ביום הראשון למילואים: "אני תמיד מגיע למילואים ויש שקט, מיד אחרי שאני הולך יש באלאגן". רשמתי לפני לעשות תמיד מילואים בסבב של י'.

איכשהו זה קרה בסוף המשמרת נגמרה. זחלתי למיטה ונרדמתי.

השינה היתה טרופה משהו, החלום שאני חוזר לסדיר ומקבל (שוב) את דרגות הסמ"ר שלי (שוב) העיר אותי בבהלה, המבנה כולו רעד הרוחות שרקו הברד היכה, הבטן יחד עם כל המילים השמחות פרצה בהורה סוערת ולבסוף איכשהו התעוררתי בלי להרגיש שישנתי, היה קר.

כיאה לחוקי מרפי, בספירות הבוקר אני הוא זה שנאלץ לעשות את המסלול הארוך וכיאה לספירות אחרונות אלו התמשכו, התמשכו והתמשכו, עד שלפתע משום מקום ממש, פרץ פתאום דורון מזר לאמצע הגוש הלפני אחרון נעמד בפיסוק וספק שאג ספק שר: "אני חוזר הביתה!!!", "אוסקוט אלישע" צעק עליו השוויש וזה נעלם כלעומת שבא

.

העיכוב בספירות התמשך עד לבוא העננים עם העננים בא הגשם, ומה שהתחיל כמו גשם הפך למבול, עד מהרה החלו מים רבים לזרום בשבילי הבסיס ובירידה שבין האגף שלי לאגף השני שטה לה לתדהמת כולנו, תיבה, לפתע נפתחה הדלת וממנה יצא נוח מחייך כולו ועל כתפו יונה, מתי כספי לא מחייך ובלי יונה, ושוקולד מנטה מסטיק.

"זה צוות הווי מרידול" לחש לי המאבטח, "הם באו לעשות שמח".

בלי ספק הגיע הזמן ללכת הביתה.

המשמרת האחרונה לפני החילופים, והבוקר השוויש המתפקד הוא השוויש הנחמד, שנראה כמו צעיר ערבי משכיל משירים של מאיר אריאל. לא יודע למה, אולי כי הוא אמר לי בוקר טוב עם חיוך, אולי כי הרגשתי שזה באמת בוקר טוב, איכשהו הקרח נשבר.

"זהו היום אתם מקבלים מילואמיניקים חדשים", אמרתי.

"אתה משתחרר?"

"כן"

"גם אני משתחרר"

"בעיסקת השבויים?"

"כן, אבל אני נותן לזה אחד אחוז"

"למה?"

"לא יודע, אומרים שאני ברשימה אבל אני לא מאמין".

"נו, טוב אז למה לא, שתשחרר", אמרתי וחייכתי.

אחרי כמה שעות, מורטות עצבים, שבהם הייתי מוכן למרוט את שערותיהם של מחליפי המעצבנים שערה שערה, הם הגיעו והגיע הזמן ללכת. עברתי ליד הגדר, השוויש עשה לי סימן של "מה?" עם היד, הרמתי יד לשלום, הוא התקרב:

"זהו הולכים?"

"כן"

"אני בסוף ברשימה, אבל אני מקווה לא להשתחרר"

"למה?"

"יש לי מעט זמן פה מקווה שישחררו מישהו עם יותר זמן", הוא אמר אבל עיניו אמרו שהוא מפחד להתאכזב.

"טוב", אמרתי, בהעדר משהו טוב יותר להגיד.

"שיהיה לך שחרור נעים", הוא אמר.

"גם לך", עניתי.

זה מקובל להגיד למחבל "שחרור נעים"? חשבתי פתאום.

הרגשתי צורך להגיד עוד משהו, כמעט ויצא לי מהפה משהו בסגנון:

"אני מקווה שהשחרור שלנו, הוא גם תחילת סוף של הצרות של כולנו"...

הלו מה נהיה? איך נהייתי פתאום מן פאקינג יאיר לפיד שמרגיש צורך להגיד איזו פואנטת-צו-פיוס-שנונה-בסוף כל שיחה? אין מנוס מהמסקנה: הכיבוש באמת משחית.

במקום לדבר הלכתי.

אני בעד שכולם ילכו, כל אחד לבית שלו. יש משהו בתחושת השחרור הזו, כששני אנשים מדברים על שחרור, הם בפארפרזה על השורה של נתן זך "יושבים שם רגע, שני בני אדם", בפני עצמם, לא אסירים ולא סוהרים, לא בסדיר ולא במילואים. יש בתחושת החופש המתקרב משהו מאחד, משהו שמעבר להגדרות של מי אתה ומה אתה, לאיזו קבוצה אתה שייך, אלו מדים אתה לובש.

אולי עדיף ככה שכולם ישתחררו ושכל אחד ילך לבית שלו, שיסתגר שם, שיהיה מיזנטרופ חברתי או מחוברת מיזנטרופי, בוא נצמצם את עצמנו לארבע קירות, למשפחה, לחברים, בוא נהפוך את העולם שלנו לעולם אד-הוק נכיר אנשים לצרכים פונקציונלים, לאהוב, לשנוא, להעביר משמרת, "נעמיד פני יתומים, נחצה את הגדר", בלי לאום ובלי מדינה, בלי שטחים ובלי גבולות, בלי תוכניות שלום, בלי תוכניות בכלל, ממילא אי אפשר לתכנן שום דבר ואם כל שנבקש לא יהי אולי עדיף לא לבקש בכלל. פשוט, "נישן ונתעורר".

או נשתחרר. 

לא מעט פעמים בחיינו אנחנו נתקלים בסיפורים א-מ-י-ת-י-י-ם, שקרו לחבר הכי טוב והכי אמין של המספר, שסיפר לו ממקור ראשון על מה שקרה לו, טוב בעצם לא לו, לאחותו (הכי טובה והכי אמינה), טוב לא לה ממש, לחברה הכי טובה שלה, ששמעה מהשכן, שקרא בעיתון, משהו שהכתב שמע, מאחותו ממש, טוב לא ממש אחותו, חברה שלה, הכי טובה והכי אמינה, שנשבעה ביקר לה שהסיפור חצוב בסלע, חזק כברזל ורטוב כלשונו של הכלב שליקק את מבושיה של הדיילת שזה עתה חזרה מניו יורק אחרי שנתקלה בתנינענק שהציץ אליה מחור הביוב.

בקיצור, אגדות אורבניות עפות ורוחפות בעולמנו על כל שעל, על ימין ועל שמאל וככל שאנחנו מזהירים את עצמנו שמדובר באגדות, העובדה שבניגוד למקובל באגדות הקלאסיות המתרחשות באיזה יער גרמני והן מופרכות כמו מכנסי עור קצרים וצמודים על גבר בווארי שמנמן, האגדות האורבניות מתרחשות במרחב  המוכר לנו ועוסקות לרוב בנושאים המוכרים לנו מהיום יום, על כן הן גורמות לנו להרעלת ספק, כי מי באמת יודע מה יש שם בביוב של ניו יורק? ומי יודע אולי באמת כל הדיילות שרלילות?

המרחב האורבני (מסוג מסויים) שבו אני מבלה בימים אלו הוא סוג של בית כלא, למעשה המדובר במכלאות תייל, עמוסות באוהלים ובאסירים, כאשר כל דיכיפין יטה ויסתכל פנימה לראות מה עושים האסירים "במרחב הציבורי", הסקרנות שאמורה להרוג את החתול (אקסיומה מופרכת המקום שורץ חתולים) הורגת אותך משעמום אחרי היום הראשון, האסירים מבשלים, נכנסים ויוצאים מאוהלים, מסתובבים, מדברים, פעם אחת שיחקו כדורסל (שחקן אחד היה דומה באופן מפתיע לרומני קונסטנטין פופה) וזהו נאדה, שום דבר לכתוב הביתה, ואני עוד הבטחתי.

אבל מה שמעניין באמת את כוחות המילואמניקים המתחלפים הוא מה עושים (או לא עושים) האסירים במרחב "הלא ציבורי" מתחת לכסות האוהלים מאחורי דלתות המקלחות המכסות את שמי הלילה הקר באדים חמים ומסתוריים, הדמיון משתולל, מאות גברים סגורים יחדיו, מי לא ראה את "אוז", מי לא חשב על זה קודם? מי באמת מאמין שהם לא "עושים את זה"???

כמו חבורת נערים בתיכון כך גם המילואימניקים (בעיקר כוח האבטחה שאינו משטרה צבאית) מתחילים בסיפורים שונים על זה "שנותן" על אלו ש"סומנו" ואיך הם הם נראים ומה הם עושים. כך בלילה אחד ירד מהמיגדל אחד השומרים, בעודי חוזר מפטרול מגומגם לאורך הגדר, בטענה כי קפאו לו הרגליים והחל לחקור אותי על "מה הולך שם בפנים" עד מהרה הגענו למה שבאמת מעניין אותו לדעת:

"שמעתי שהם טוחנים אחד את השני חזק, הא?"

"ואללה?", השבתי בפליאה מעושה.

"כן, חבר שלי סיפר לי שהם עושים את זה במקלחות בלילה!"

"באמת?"

"כן, הוא היה נהג תורן ובא לקחת איזה חבוש [אסיר חייל צה"ל שעושה עבודות בבסיס במקום לשבת בכלא] שאיים להתאבד ביום שישי, והשומר במגדל קרא לו לראות והוא ראה את המקלחת ויוצאים ממנה המון אדים והבחור בפנים שם את הידיים כל אחת  על כל חלון, והתכנסו שם איזה עשרים איש מסביב והוא שמע גניחות ובלאגנים, והיה שם איזה אחד בחוץ שסידר אותם בתור וצעק "תעל תעל", טחנו אותו", אמר מחייך ועיניו נוצצות.

"ואללה? כי זו היתה המשמרת שלי ולא ראיתי שום דבר כזה"

"באמת?!? טוב אני אבדוק איתו את זה", אמר מאוכזב.

"תגיד, ושמעתי  שאלו שהם מזיינים לובשים מגבת על הראש כל הזמן ומושכים את הגרביים למעלה?"

"אין לי מושג", אמרתי לו, "לא הייתי בונה על זה".

והנה לפניכם ניפוצה של אגדה אורבנית בעודה קטנה ומתפתחת, כמעט כל העובדות נכונות כל הקשר והסקת מסקנות נתונה לשיפוטו הבלעדי של השומע:

1. היתה מקלחת בשעת לילה מאוחרת ואכן יצאו ממנה אדים (אבל ככה זה בכל לילה ובכל הפעמים שאני ראיתי יצא מהן אדם אחד בלבד).

2. באותו ליל שישי אכן ביקש חבוש להתאבד ואכן הגיע נהג למקום ואני שראיתי ג'יפ הלכתי לראות מה קורה. נהג הג'יפ ישב בפנים קילל את הנער, איחל לו התאבדות מוצלחת ובעיקר קפא מקור, לכן לא דיבר עם המגדל (שסביר להניח ישן בכלל) לא יצא מהרכב ובוודאי במקום בו חנה יכול היה לראות רק מקלחת אחת, זאת שיצאו ממנה אדים.

3. סביב אותה מקלחת לא היתה התקהלות.

4. החלון שמופנה למיקום הג'יפ חסום בעץ.

5. שני החלונות של המקלחת מופנים לכיוון השני.

6. כדי שמישהו יניח את שתי ידיו על החלון הוא חייב לעמוד זקוף (ואולי על קצות האצבעות), אפעס לא ממש הגיוני שדווקא בתנוחה הזו הוא יונחה לעמוד (ומפאת רגישות הקוראים אני לא ארחיב).

7. רוב העצורים שיוצאים מהמקלחת יוצאים עם מגבת על הראש.

אבל כדרכן של אגדות אורבניות ועל אף שהיא התנפצה ממש מול עיני היא המשיכה לרחף במכלול ההתעניינות שלנו, המילואמניקים ששומרים מקרוב על העצורים, עד מהרה כולנו חלפנו כאילו בטעות ליד המקלחת המדוברת, כורים אוזן לגניחה סמויה לאיזו אנחה גרונית, אך לשווא.

באחת הפעמים ר' (הג'ינג'י) ציין כי הערבי הג'ינג'י נראה לו כמו הכוסית של החברה, הוא גם נצפה צועד שלוב זרוע עם ערבי אחר, אני טענתי שזה מנהג מקובל, ר' ואח"כ ע' הביטו בי בתדהמה, "מקובל אצל מי?" הם שאלו בתדהמה כל אחד בתורו "כנראה לא אצל סטרייטים", חשבתי, "אצל הערבים" השבתי בביטחון מופרז ומופרך.

עד מהרה התפחה והלכה תאוריית הג'ינג'י, "זה בגלל שהוא אקזוטי" אמרתי, "הוא השבדית שלהם", אמר ע', ורק השוויש המשיך לקרוא ל- ר' (הג'ינג'י) שוב ושוב לקול צחוקנו המתגלגל, "הוא נדלק עליך", סנטנו בו. מהון להון, הג'ינג'י הפך למושג ו"להביא בג'ינג'י", נהיה ביטוי כולל שהלך ונטמע ברחבי הפלוגה ונספחיה, לקיום יחסי מין במקלחות.

יום לאחר מכן במשמרת שלי, בפעם השלישית שהריצו אותי לצד השני של החלקה להרים את מתג החשמל, ניסה ר' להשיב לי כגמולי: "אם הם אומרים לך לפתוח את הרגליים אל תסכים", הוא אמר. "אני לא פותח את הרגליים לאף אחד, בלי מזרן וחומרי סיכה מתאימים", אמרתי, "יש לי סטנדרטים", סתמתי לו את הפה והוא כצפוי האדים בשקט. בזה היה נראה שתם העניין בנושא, אלא שבבוקר התעוררתי וגיליתי את הפואמה הנפלאה הבאה פרי עטו של ר':

"יא אבּו ג'האד

יא חבּיבּ

בּוא נבּיא

בּג'ינג'י המגניבּ"

עצרתי את עצמי מלשאול את ר' מה זו לשון הרבים שתקפה את הפואמה שלו בשורה השלישית, כדי לא להפוך אותו שוב לכדור אש אטרקטיבי.

כך או כך, נושא ה"נביא בג'ינג'י" המשיך להעסיק את הפלוגה ואנשי המילואים, בהזדמנויות שונות ובתעצומות שונות ימים רבים, ועדיין הטריד אותי אותו מבט שהיה בעיני המילואימניק שסיפר לי את האגדה האורבנית. "הם התקהלו שם מסביב..." "היו גניחות...", הוא אמר ועיניו נדלקו באופן שהזכיר לי בצורה מטרידה ביותר את המבט בעיני החיילים שסגרו שבת רביעית וראו בערוץ האופנה דוגמנית חצי עירומה, כאילו גם הוא היה מת להיות שם בתור למקלחת, גם הוא היה רוצה להביא בג'ינג'י.

אולי זה בכלל מיקרוקוסמוס ליחסים הכלליים כאן, אתה מחוץ לגדר או מאחוריה, אתה כובש או נכבש, שולט או נשלט, אתה מביא בג'ינג'י או שאתה ג'ינג'י בעצמך. אולי זו שאלה של כוח, של עוצמה, של גבריות, שאלה של לאנוס את האחר לעשות כרצונך, שני הצדדים רוצים לזיין את האחר בתחת, לזיין ולא לעשות אהבה, להביא בג'ינג'י ולא לעשות שלום.

אבל בסוף כולנו כאן, יורד כאן גשם מאחורי ולפני הסורגים, קר כאן וקר שם הגדרות החיצוניות סוגרות על כולנו. ההבדלים בין כלואים וכולאים הולכים ומטשטשים מרגע לרגע והופכים לאגדה אורבנית אחת גדולה.

ככה זה, לאט לאט מתברר שאנחנו כולנו אם נרצה או לא נרצה, בסופו של דבר, ג'ינג'ים.  

במובן מסויים מילואים זה סוג של תוכנית מציאות, משהו כמו הישרדות. ארבעה בחורים מיחידה אחת פוגשים שלושה בחורים שהתקבצו ממקומות שונים, יחד הם צריכים להתחלק לשני צוותים של שלושה ולפטרול. מי יכרות ברית עם מי? מי מבין ארבעת החברים המקוריים ישאר לבד? אילו דילים ירקמו? צפו בפרק הבא של.... הישרדות - מגידו!

אחד ההבדלים העיקריים בין תוכנית מציאות למילואים (מלבד העובדה שבסוף לא זוכים במליון דולר) הוא שבניגוד לתוכנית הישרדות במילואים המנצח הוא לא מי שנשאר אחרון אלא מי שהולך הביתה מוקדם יותר.

וכך אחרי ששקע האבק ואחרי שתוך דקות ספורות קמו והתפרקו קואליציות (בהתאם לאפיון המשתתפים, אורך המשמרות, סידור המשמרות ומידת האמון האישי) נותנו לבסוף שלושה מהיחידה והרביעי הצטרף לשניים לא מוכרים, מהם א', ששומר במקביל אלי והתגלה כחמד של בחור ו- ד' שאלו לו המילואים הראשונים, אין לו רכב וחמור מכך אין לו שכל ועל כן צא ולמד הוא יהיה זה שישגע אותנו.

עמדת הפטרול שמאפשרת לשמור בלילה ולצאת ביום נכבשה בידי נ' בכשרון רב ובתרגילים שלא היו מביישים את גדול מנצחי תוכניות ההשרדות למיניהן, הוא מרח תחמן, עקף וקבע עובדות בשטח בתוך דקה וחצי, למגינת ליבו של ר' הג'ינג'י מהיחידה שלי שרצה לצאת ללימודי הרפואה שלו בבוקר (והרי לא לישון בלילה זה ממילא העתיד הצפוי לו בקרוב) אבל כמו בכל תוכנית השרדות, אסור לך אף פעם להיות בטוח ושאנן, אסור לנוח על זרי הדפנה והנצחון של אתמול הוא ההפסד של מחר, ולמעשה ההפסד של היום שבו הודיעו לו שהוא מועבר מעמדת הפטרול ואת יתרת המילואים (אחרי כמה ימי חופש) הוא יבצע בקציעות (ע"ע- חור).

גם ד' הצעיר נשלח לשם ומיד החל במסע אוטוסוגסטי שכלל משפטי מפתח כמו: "קציעות זה אחלה" ו- "כל מה שרציתי זה כמה ימי חופש בבית", נשארנו יתומים מהאהבל של המילואים, האובדן הכה בנו השכול צרב בתוכנו, אבל השרדות מגידו היא תוכנית מלאת הפתעות, וכך במקום האדיוט הגיע המחליף שלו, בן מחזורו, שלמרבה הזוועה היה קצת יותר אינטיליגנט אך הרבה יותר מדי מתלהב, מהזן שמעביר את היד שלך למצב של פליק אוטומטי ואת מנגנוני ההתאפקות שלך למצב כוננות צהוב.

המתלהב, כבר הספיק לעושת צרות באגף שלו, לשאול מליון שאלות והוא מתעקש לצאת עם הנשק הביתה (הנשק של כולנו פרוק בדוק ונצור בארון של המפקד) עם ההסבר המאאאאאוד הגיוני שהוא לא הולך ישר הביתה אלא לאוניברסיטה, אז הוא לא יחליף מדים ולכן הוא צריך נשק כי "חייל צריך להסתובב עם נשק", כשאמרנו לו שיש חיילים שלא מחוייבים להסתובב עם נשק, הוא הודיע שזה: "לא תקין", והוא: "תמיד התעקש לחתום על נשק". לרגע עברה בנו המחשבה הקולקטיבית שאולי הזמן לשכוח אותו בתוך המתחם של הערבים בזמן הספירות, אבל יש דברים שלא עושים אפילו להם.

יומיים כאן, 24 שעות בבית זו החלוקה. משמרות מסביב לשעות, ספירות כמה פעמים ביום. המון עצורים, המון זמן פנוי, גם במשמרת. קר בלילה מהזן שמבריח חלק להתכרבל על מפזר החום ואת האחרים כמוני לצאת החוצה להרגיש את הקור בחלקים שאינם מכוסים בשכבות של בגדים וכובעי טיולים בדרום אמריקה (מי צחק עלי שדרשתי לקנות כובע??), אני עומד ועושה טבעות מהאוויר החם שבקצה הנשיפה שלי. פעמיים הגעתי הביתה ונרדמתי בלי להספיק לכתוב ביומן ואני מחליט שדי, אני חוזר לצלע הרדיאטור ומעתיק לנקי את הטיוטה הטרוטה שכתבתי בשעות מוזרות, ברדיו מתנגן "סוס עץ" המופלא ואני שר עם אריק איינשטיין: "בן אדם תתאמץ עוד מעט קצה הדרך..." למה להתאמץ אני חושב, אני הרי מילואימניק ומה עוד שכמו בשיר שבינתיים התחלף (אל נא תלך) "כבדו עיני משינה" אני מחליט בכל זאת להתמקד בלהישאר ער, ומסיים לכתוב, לפחות לעת עתה.