עייפות החומר

ראינו אתמול את המלך ליר בקאמרי.

מכיוון שביקורת תיאטרון היא גם עניין משעמם וגם עניין יומרני (אני לא מבין הרבה בתאטרון או במחזות שייקספיר) אני רק אציין את הדברים הבאים:

1. יש מקרים שבהם במה מכוערת, תלבושות תמוהות, מוזיקה תלושה וקקפוניה כללית, הם בגדר אמירה חדשנית ומותחכמת, אלוגריה, תיאור הנשגב ושאינו נשגב ושאר קשקושים. יש מקרים (כמו המקרה הזה) שזה פשוט אומר שהכל מכוער, תמוה, תלוש וקקפוני.

2. המשחק ברובו היה נהדר: יוסי פולק מצויין. אוהד שחר (שצוייד משום מה בנעלי עקב מוזהבות) נפלא. רמי ברוך (בלי חולצה עם פאת מוהיקן) הוא רמי ברוך (שזה תמיד טוב) עודד ליאופולד ויוסף פרינטא חזקים. אלי גורנשטיין לא צריך הרבה כדי להבריק - כל זה לא התגבש לכדי הצגה ראוייה.

3. רבע מהקהל עזב בהפסקה.

4. השעה האחרונה נראתה כמו עיבוד של במאי מתוסכל במחזה סיום שנה במגמת תאטרון בתיכון בקריות.

5. (עצוב להגיד) קרן מור היתה מזעזעת. התחשק לי לצעוק לה באמצע: תסתמי כבר.

6. כשהתחילו מחיאות הכפיים מישהו מאחורינו אמר: שהם ימחאו לי כפיים אחרי השלוש שעות הנוראיות האלו (בכל זאת מחאנו כף, כי השחקנים הצליחו בכל זאת לשחק בין בליל התמונות הבלתי ברור הזה).

והוא אומר את זה יותר טוב ממני: "המלך ליר - מעשה מגונה".