החיים הם לא תוכנית כבקשתך, לפעמים נדמה לי שהחיים שלי הם כל כך חסרי תוכנית אב עד שאני אפילו לא יודע מה לבקש.
חזרנו מחופש אחרון, הרכב שלי נותר ליד הבית. החימום באוטו לא עובד אבל זה לא מפריע לראדיטור החימום לדלוף לפתע ולהותיר כתמים עכורים על השטיח, במצבו הנזיל של האוטו לא היתה ברירה ותפסתי שוב טרמפ עם א' מהמשמרת המקבילה לי.
א' מגדיר את עצמו כמי ששונא להיות בחברה, הקשרים חברתיים עושים לו ככלל חררה והוא סוג של מיזנטרופ וונה בי, שכלוא בתוך איש שיחה נעים עם חוש הומור מוצלח והרבה קסם אישי. אני לעומת זאת חיי וניזון מאינטאקציה ומחיברות, אך למרבה הצער מרגיש כלוא בתוך מיזנטרופ.
לכן בשורת הסתירות הפנימיות הזו היה זה רק הגיוני שא' ישב בעמדה שיש בה גם שני חבושים לשוחח איתם ובמקום זאת יקרא כל המשמרות ספרים וידמיין שהם לא שם, ואילו אני אהיה בעמדה שאין בה נפש חיה ובמקום לזלול ספרים (גמרתי אחד התחלתי עוד שניים ונמאס לי) אני מבלה את מרבית זמני בלצוד עוברי אורח ולנהל איתם שיחות. כך קרה שעד סוף המילואים התיידדתי עם רוב מדרכי הכלואים וחלק מהסמלים (שניים מהם שיייכים לזן של א'), יצאתי מחום העמדה שלי לקור המקפיא כדי לתחקר לפחות חמישה חבושים על כל פרט ביוגרפי אפשרי, תשאלתי קצינים, הצלבתי מידע עם בעלי תפקידים, יצרתי שביל קליפות גרעינים שמשך את הכלבן היחידתי לעבור בעמדה שלי אחת ליום. עד סוף המילואים ידעתי מי נגד מי, מי בעד מי, מי שכב עם מי, מי נחמד ומי לא, יצרתי לי שורה של חברים מהכוח הסדיר כל אחד עם תפקיד פונקציונלי לשעת יממה מסויימת, שיכול לסייע להעביר אותה בצורה הנעימה ביותר וכשאלו לא היו תמיד יש את החברים למילואים.
ובכל זאת, ארבעים ושמונה השעות האחרונות במת"כ היו בלתי נעימות. מיציתי את החוויה, לא התחשק לי להמשיך. הבסיס כאמור נהיה קטן עלי מזג האוויר הלך ונהיה קודר וריחו של השחרור הצליח לגבור על ריחות הבישולים של הכלואים. הגיע הזמן לומר יפה שלום.
מכל מהליכי החיברות שעברתי במילואים, היחידים שלא דיברתי איתם היו הכלואים, כלומר עם הכלואים לא מדברים והם לא עונים לך. מדברים רק עם השווישים וגם איתם השיחות מסתכמות בתביא לי את זה, תשאל לגבי זה, מתי עושים את זה, ולך בגשם להרים לי את מפסק החשמל.
באופן פוטנציאלי השווישים היו אוצר בלום של שיחות מעניינות לחובבי תחקירים ביוגרפים כמוני (שאחר כך גם זוכרים את כל הפרטים) אבל מבחירה יחסינו נשארו קרירים וקורקטיים. אחרי הכל הם מחבלים, אני סוג של סוהר והתפקיד מחייב.
המשמרת הלפני אחרונה זחלה לה כמו טיפת מים הנושרת במורד צווארך בעיצומו של עינוי סיני, יש עוד המון טיפות בדרך, וכמו המחליפים שלך, כל טיפה לוקחת את הזמן שלה. הזמנו פיצות מעפולה לחגוג את הסיום, שני מגשים, שלושה אנשים, אחד, סדיר, הלך מייד לישון, ספק אם קם בזמן. שניים נשארו במשמרת. בדיוק בתנוחה שבה הם אכלו את הפיצות, בלי יכולת לזוז, העפעפיים צונחים בחיקוי מרשים של פואד בן אליעזר, הראש מנקר וצונח בתנוחה חדה והמחשבה היחידה שבתוכו מכה בדפנות כמו אבן בתוך קופסת פח: "לישון".
במקביל בתוך האגפים חגגו את שחרור השבויים הצפוי בתופים, בשירה ובמחולות (באמת! לא לשם הביטוי, כך ממש היה), פתאום באחת התממש חזונו של י' שאמר לי ביום הראשון למילואים: "אני תמיד מגיע למילואים ויש שקט, מיד אחרי שאני הולך יש באלאגן". רשמתי לפני לעשות תמיד מילואים בסבב של י'.
איכשהו זה קרה בסוף המשמרת נגמרה. זחלתי למיטה ונרדמתי.
השינה היתה טרופה משהו, החלום שאני חוזר לסדיר ומקבל (שוב) את דרגות הסמ"ר שלי (שוב) העיר אותי בבהלה, המבנה כולו רעד הרוחות שרקו הברד היכה, הבטן יחד עם כל המילים השמחות פרצה בהורה סוערת ולבסוף איכשהו התעוררתי בלי להרגיש שישנתי, היה קר.
כיאה לחוקי מרפי, בספירות הבוקר אני הוא זה שנאלץ לעשות את המסלול הארוך וכיאה לספירות אחרונות אלו התמשכו, התמשכו והתמשכו, עד שלפתע משום מקום ממש, פרץ פתאום דורון מזר לאמצע הגוש הלפני אחרון נעמד בפיסוק וספק שאג ספק שר: "אני חוזר הביתה!!!", "אוסקוט אלישע" צעק עליו השוויש וזה נעלם כלעומת שבא
.
העיכוב בספירות התמשך עד לבוא העננים עם העננים בא הגשם, ומה שהתחיל כמו גשם הפך למבול, עד מהרה החלו מים רבים לזרום בשבילי הבסיס ובירידה שבין האגף שלי לאגף השני שטה לה לתדהמת כולנו, תיבה, לפתע נפתחה הדלת וממנה יצא נוח מחייך כולו ועל כתפו יונה, מתי כספי לא מחייך ובלי יונה, ושוקולד מנטה מסטיק.
"זה צוות הווי מרידול" לחש לי המאבטח, "הם באו לעשות שמח".
בלי ספק הגיע הזמן ללכת הביתה.
המשמרת האחרונה לפני החילופים, והבוקר השוויש המתפקד הוא השוויש הנחמד, שנראה כמו צעיר ערבי משכיל משירים של מאיר אריאל. לא יודע למה, אולי כי הוא אמר לי בוקר טוב עם חיוך, אולי כי הרגשתי שזה באמת בוקר טוב, איכשהו הקרח נשבר.
"זהו היום אתם מקבלים מילואמיניקים חדשים", אמרתי.
"אתה משתחרר?"
"כן"
"גם אני משתחרר"
"בעיסקת השבויים?"
"כן, אבל אני נותן לזה אחד אחוז"
"למה?"
"לא יודע, אומרים שאני ברשימה אבל אני לא מאמין".
"נו, טוב אז למה לא, שתשחרר", אמרתי וחייכתי.
אחרי כמה שעות, מורטות עצבים, שבהם הייתי מוכן למרוט את שערותיהם של מחליפי המעצבנים שערה שערה, הם הגיעו והגיע הזמן ללכת. עברתי ליד הגדר, השוויש עשה לי סימן של "מה?" עם היד, הרמתי יד לשלום, הוא התקרב:
"זהו הולכים?"
"כן"
"אני בסוף ברשימה, אבל אני מקווה לא להשתחרר"
"למה?"
"יש לי מעט זמן פה מקווה שישחררו מישהו עם יותר זמן", הוא אמר אבל עיניו אמרו שהוא מפחד להתאכזב.
"טוב", אמרתי, בהעדר משהו טוב יותר להגיד.
"שיהיה לך שחרור נעים", הוא אמר.
"גם לך", עניתי.
זה מקובל להגיד למחבל "שחרור נעים"? חשבתי פתאום.
הרגשתי צורך להגיד עוד משהו, כמעט ויצא לי מהפה משהו בסגנון:
"אני מקווה שהשחרור שלנו, הוא גם תחילת סוף של הצרות של כולנו"...
הלו מה נהיה? איך נהייתי פתאום מן פאקינג יאיר לפיד שמרגיש צורך להגיד איזו פואנטת-צו-פיוס-שנונה-בסוף כל שיחה? אין מנוס מהמסקנה: הכיבוש באמת משחית.
במקום לדבר הלכתי.
אני בעד שכולם ילכו, כל אחד לבית שלו. יש משהו בתחושת השחרור הזו, כששני אנשים מדברים על שחרור, הם בפארפרזה על השורה של נתן זך "יושבים שם רגע, שני בני אדם", בפני עצמם, לא אסירים ולא סוהרים, לא בסדיר ולא במילואים. יש בתחושת החופש המתקרב משהו מאחד, משהו שמעבר להגדרות של מי אתה ומה אתה, לאיזו קבוצה אתה שייך, אלו מדים אתה לובש.
אולי עדיף ככה שכולם ישתחררו ושכל אחד ילך לבית שלו, שיסתגר שם, שיהיה מיזנטרופ חברתי או מחוברת מיזנטרופי, בוא נצמצם את עצמנו לארבע קירות, למשפחה, לחברים, בוא נהפוך את העולם שלנו לעולם אד-הוק נכיר אנשים לצרכים פונקציונלים, לאהוב, לשנוא, להעביר משמרת, "נעמיד פני יתומים, נחצה את הגדר", בלי לאום ובלי מדינה, בלי שטחים ובלי גבולות, בלי תוכניות שלום, בלי תוכניות בכלל, ממילא אי אפשר לתכנן שום דבר ואם כל שנבקש לא יהי אולי עדיף לא לבקש בכלל. פשוט, "נישן ונתעורר".
או נשתחרר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
