פרולוג:
יום שישי שמנו פעמנו, צב אחד ל"ס ואנוכי, לראות הופעת ג'אז. חדי העין שביניכם יבחינו מייד כי ההרכב תמוה משהו, ל"ס - ג'אז? מה מוזר, מה רבה היתה הפתעתי כשצב הודיע לי של"ס הסכים לבוא.
ל"ס טען שהסיבה היתה שהוא ראה בעבר הופעת ג'אז ודי נהנה אבל האמת היא כנראה שמתקרבת הופעת בארוק (ולא זה לא שם של עוד להקה עלומה שמשלבת צריחות חזירים, נגינת בנג'ו ורעש לבן - כמו של"ס כל כך אוהב) של חברתנו הזמרת המופלאה, שאת סימן הזיהוי האטומי שנתן לה ל"ס איני זוכר, ול"ס רוצה שאבוא איתו.
כך או כך, כבר בדרך הבהרתי שאני שונא הופעות ג'אז של אותם פסנתרנים שמנגנים בריפיט את אותו סולם שעתיים ומלווים בזמרת (שמנה או רזה תמיד היא תלבש שמלה ויהיה מן של על כתפיה) ששרה בקצה הסופרן ובתחתית האלט לסירוגין ובנשימה אחת "בדה בדה בדה". אבל באותו ערב המצב היה שונה, המדובר היה בביג בנד ובמוזיקה של נט קינג קול ואת זה אני דווקא מאוד אוהב.
לענייננו:
קור אימים תקף אותנו ביציאה מהרכב, תור אימים הקיף אותנו בכניסה להיכל, ל"ס חבש על ראשו מן כובע פליס שחור ועגול למראה, כשאני בעבר קיבלתי את כובע הפליס שלי טען ל"ס בחביבות אין קץ, שאני נראה כמו פועל פולני (אחותי נ' הגדילה לתאר אותי בכובע הצמר האחר כ- אחמדל'ה) מיד ציינתי באוזני ל"ס (וצב) כי הוא נראה כמו זרעון בפרסומת לקונדומים.
לבסוף, כיאה לזרעון ולשני מלוויו (בעל השיער וזה שבלעדיו) חדרנו להיכל, קיבלנו את כרטיסי ההזמנה, פגשנו ידידי עבר ותיקים, מכרי עבר סמי-סלביריטאים התעלמו מאיתנו והתקדמנו למושבנו.
ההופעה החלה. מעט לאחר תחילתה עלה הסולן הראשון מבוגר למראה., כובע בוקרים לראשו והתלהבות של פקידת אפסנאות שעושה ספירת מלאי יום לפני השחרור, ניגן הוא בסקספון טנור (או כך נדמה לי) ניגן היטב לא הפיל אך לא הרים ולא טילטל.
בצפיה דרוכה חיכיתי לחלק המזמר של הערב, ואכן לאחר מספר שירים עלה הזמר. פוזה של אלביס, מניירות של טום ג'ונס (לרבות תנועות אגן שהביאו כמה נשים בקהל למחות זעתם לא ברור אם בגללו או בגלל גלי החום מגיל הבלות) מכנסיים בגובה הצלעות, עניבה שהיתה רלוונטית אף פעם...
כל אלו גרמו לצב 1 לפעור פה בהפתעה, ל"ס היה מאובן כאילו כיבה את המערכות (באותו מנגנון שגורם לדובי חורף לישון) ואני ניסתי ללחוש באוזנו: "איך עברנו ממועדון ג'אז בניו יורק למלון זול בלאס-וגאס?"
קצרה היריעה ומוגבלת המדיה מלתאר את זוועות הזמיר, רק נציין תנועות אקדח דמיוני מלוות בקריצה בחצי פרופיל המופנות לקהל, קריאות "או יה!" ו- "אול רייט!" כעידוד לתזמורת בסולואים שלה, הקשה בלי פוסקת באצבעות, מניירות קוליות שירחם השם, ושיא השיאים כשבאחד הסולואים של התזמורת הוא עמד בצד הבמה ותלה על צווארו את המיקרופון. אין לתאר, זר לא יבין.
מחוץ לאולם בתום ההופעה שאלתי את ל"ס האם הוא נהנה, ותשובתו היתה "ברור שלא", ברור שכן יצא בדיוק אז המנצח בשלב התשובה הנחרצת. עמדנו נכלמים משהו. אפילו המשפט: "אבל התזמורת היתה מצויינת" כבר לא היה להשיב בו את שנעשה.
נסענו חזרה לת"א, צב 1 התמקם לו בבית קפה ("זה ברחוב פרנקל מול החומוס") ול"ס ואני הגענו ברכב נפרד ("תפנה כאן" "אה לא כאן" "ימינה" "לא" "אולי בקודם" "אולי בהבא" נווטתי בנחרצות) חנינו הלכנו בקור המחפיר ולא מצאנו, שוב התקשרתי (זה ברחוב פרנקל מול החומוס") אין בפרנקל חומוס בטח שלא פתוח, שוב התקשרתי ("זה רחוב פרנקל פינת... ויטל!") אין חומוס בפינת ויטל, אין גם קפה. ל"ס התקשר: ("זה ברחוב פרנקל פינת ויטל, כן אני רואה את זה מפה, כן, יש ממול חומוס, לא זה לא יכול להיות שאתם לא רואים את זה...") צעדנו ברחוב ויטל רק כדי לגלות שבכל הזמן הזה היה הצב ברחוב פלורנטין פינת ויטל ("פלורנטין פרנקל אותו הדבר!")
אפילוג:
אכלתי מרק שעועית תפל, לל"ס נגמרה האנרגיה והמצב רוח דוכא בשעתיים של ג'אז, לצב חזרה (הלכה בכלל?) המיגרנה.
החלטנו לתת ג'אז וללכת הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
