הם התחילו איתנו רע מאוד. הם באו נורא אנטי. עשרות עמודים, ציטוטים, אסמכתאות, טענות ומכל זה הם קלטו רק מילה אחת: "לא". שלושה אנשים, שתי נשים וגבר, ואף דעה אחת חופשית. אני לא אומר שצריך לקבל כל טיעון, אבל שום דבר? אין בדל, שמץ, נקודה אחת קטנה שעוררה בכם שמץ של ספק שאולי כדאי לחשוב עוד פעם? לא הא? כלום.
נעלו את דעתם וזרקו את המפתח ואז שאלו: אתם רוצים לחזור בכם? ככה הם התחילו איתנו.
לא רצינו.
רצינו, כלומר רציתי, להתחיל מהתחלה לגמרי, הרכב אחר, יום אחר, אותו סיפור. אבל אין, אין ברירה, צריך לטפס על ההר החלק. עוד שניה לפני שהתחלתי לדבר הציע ההוא משמאל, שאולי לא נדבר, כתבתם מספיק הוא אמר, והתכוון להגיד שכל מילה מיותרת, לא רק המילים שעוד יבואו, גם אלו שכבר באו והתחברו למשפטים בפיסקאות, הכל מיותר, אל תטרידו אותנו לכו הביתה, אל תתחילו איתנו. ככה הם התחילו איתנו.
בכל זאת דיברתי.
שניים וחצי משפטים אחר-כך זאת מימין התחילה לצרוח עלי, בליל של טענות שרק מי שמכיר את המקרה לעומקו מבין עד כמה הן אינן רלוונטיות. השבתי לה, המשפט שלי נקטע באמצע היא שוב צועקת השב... לא גמרתי את המילה ושוב היא יורה מילים.
"אם גברתי תתן לי אני אשיב", בישרתי לה בנחת, אבל היא עוד לא סיימה לרטון.
"איזה מן דבר זה? אוף דה רקורד, אתה מכיר איזשהו גוף מסודר שיתנהג ככה?"- היא מטיחה בי.
"אוף דה רקורד, גברתי, לא מבקרת מספיק במקום "הזה והזה" שם הרבה יותר גרועים, צריך רק ללכת ולהווכח".
כשמכניסים להם הם שותקים.
זאת שבאמצע היתה נחמדה, סימנה לי עם הראש בתנועות כן כן, שכבר למדתי מזמן שכל שהן אומרות זה: אני עושה פרצוף של מקשיבה.
אז התחיל זה שמשמאל. רצף ארוך של שאלות. ניסיתי להשיב כשהוא נשם אבל עד מהרה התברר שאני כנראה לא בחדר. הוא המשיך והמשיך והמשיך, מדבר אל עצמו, אל האוויר ולא אלי, ניסיתי להשחיל מילה וכל אחת מהן נקטעה באיבה בשורה ארוכה של משפטים בקולו הרועם. לגמתי מהמים. ניסיתי שוב ונקטעתי.
"כבודם כנראה לא רוצים שאני אשיב" אמרתי.
התיישבתי.
זאת שבאמצע היסתה אותו.
"תן לו לדבר", היא אמרה.
ארבעה משפטים אחר-כך ואני כבר עצבני מאוד והוא מביא דוגמא רעה מאוד. מבישה אפילו. "להבדיל אלפי הבדלות" הוא אומר,
"באמת להבדיל אלף אלפי הבדלות", אני משיב.
"נו, אמרתי להבדיל אלף אלפי הבדלות".
"היה יותר טוב לא להביא את הדוגמא הזו כלל".
מטר של משפטים ארוכים ונמשכים מוטחים בי ובסופם אני מביא לו את הדוגמא ההפוכה, הרלוונטית והקולעת. הוא מבין את הנקודה. היא מכעיסה אותו.
"כל דבר אפשר לטעון" הוא רוטן ומשתתק.
כמה דקות אחר כך, הוא זורק לחלל האוויר את המשפט:
"ברור מאוד, למה לא הבאתם את פלוני לפה!"
"אני דווקא חושב שאולי היה כדאי לשאול אותנו במקום להניח מראש את ההנחה הזו?"
"נו זה לא ברור?!?"
"זאת הנחה של אדוני, שלא נשענת על העובדות אלא על השערה, חבל שאדוני לא שאל קודם"
פה פעור.
"נו, אז למה לא הבאתם את פלוני?" הוא מתריס.
אני משיב ועוד לפני שבת הקול מטיילת בגרוני בין המיתרים הדואבים, מגרה את דלקת הגרון המחריפה, עולה במעלה פי בדרך החוצה לחלל האולם, אני כבר חוזה את תגובתו בהילוך איטי, מקפיא זמן:
הנה הפרצוף המבטל.
הנה תנועת היד המזלזלת
פניה בחצי סיבוב.
קצת אחרי שהשלושה יוצאים וקצת לפני שההוא שמאחורי זורק בציניות "נורא אהבתי את משפט הפתיחה שלהם", אני נזכר במשפט שאמרה לי זאת שבאמצע די בהתחלה:
"אדוני מטפס על קיר חלק".
בזה, לפחות, היא צדקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
