עייפות החומר

אני רוצה קצת למחות בשמה של הפיזמונאות, ענף כתיבה בלתי מוערך בעליל.

שירה בכלל בישראל היא ענף לא מוערך, אין תרבות אמיתית של קריאת שירים בישראל, יש הערכה בישראל לשירה רק כאשר המשורר/ת מעוטר בפרסים / אליטה תרבותית / חלק מתוכנית הלימוד לבגרות / מוערך בעולם / קונצנזוס / בעל חשיבות לאומית / מת.

המוזיקה הישראלית הפופולארית בישראל, עשתה רבות לקידומה של השירה העברית (או הישראלית - אני לא נכנס לויכוח הזה) וזו עשתה באופן הדדי רבות לקידומה של המוזיקה.

נדמה לי שגם יודעי ספר ושירה אם יתבקשו לציין שיר אחד שעולה בראשם של אחד המשוררים הקאנונים בישראל הם יזכרו בשיר מולחן (למשל בתרגיל האסוציטיבי שלי: אלתרמן - "פגישה לאין קץ", זך- "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", עמיחי - "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", גולדברג - "סליחות", ביאליק - "הכניסיני תחת כנפך", רביקוביץ' - "שובי לביתך" וכו').

לצד "השירה" הישראלית התפתחה גם "פזמונאות" ישראלית ולפעמים ההבדל קצת מטושטש ביניהן, אלתרמן למשל כתב פזמונים בין השאר למחזות זמר (כמו שיר ערש למשל: "היכל ועיר נדמו פתע ונשתתקו שוקי פרס ורק אי שמה קלרינטה וקול כינור וקונטרבס, מלחשים אל תתלבטה ושקט שקט הס) ונדמה שקשה להבחין בין השירה האלתרמנית לפזמונאות האלתרמנית ואולי היום האבחנה הזו (למעט אולי בקרב חוקרי הספרות) גם אינה רלוונטית.

הפזמונאות היא תמיד ענף שנחשב נחות לעומת "השירה", אולי זה בגלל החריזה והמשקל שנותנים נופך קצת "ילדותי" או לחילופין "טכני" (אם כי כמובן יש גם שירה, לרבות שירה ישראלית, עם משקל וחריזה) אבל נדמה לי שזה בעיקר בגלל הגישה הישירה. פזמונאות בדרך כלל מנסה לדבר בגובה העיניים, להעביר מסרים ישירים, היא מנסה לדבר בקול ברור, אפילו לצעוק, היא פחות צפונה, פחות מסתורית, פחות רובדית.

הפשטות הזו, השימוש בדימויים יומיומיים, במילים מעטות, בנגיעות מציאות, בשפה "רזה" גורם לאנשים לפעמים לפרש את הפשטות כשטחיות.  אותה שטחיות ואפילו עלגות שמיוחסת גם לז'אנר השפה "הרזה" בפרוזה.

אני לעומת זאת שגיליתי אהבה לשירה דווקא כשגיליתי את "השירה הצעירה", זו שברחה ממשקל וחריזה, אבל גם השילה מעליה את כובד הפאתוס, חושב שפזמונאות היא אומנות בפני עצמה.

משורר תמיד מתמודד עם דילמה שלסופר אין. סופר יכול לפתח רעיון ב- 900 מילה משורר צריך לעשות זאת בכמה שורות קצרות. לפזמונאי המשימה היא קשה או יותר, כי הוא בניגוד למשורר חייב לשמור על משקל (שלא לומר שהריתמוס הוא ממש ריתם - ולפעמים המנגינה קודמת לטקסט) ובדרך כלל על חריזה, ולהעביר מסר (ולפעמים כמה) בשיר קצר. עליו להיות מובן אבל חדשני ומרגש (וכמה חדשני אפשר להיות כשאתה בא לחרוז את המילה אהבה: תקווה, טובה, עזבה וכו').

נורא קל לרדת על אהוד מנור (בספירה אחרונה: קטע בארץ נהדרת ובמשחק מכור) ולשכוח שורות מקסימות כמו: "אני זוכר את שתי עיניך, והן פותרות חידה, ובני הרך יפה כמוך, בשמך לו אקרא יהודה". שנים התלבטו ודיברו האם נעמי שמר היא משוררת או מה בדיוק? עד שהיא באה והגדירה עצמה באופן יפה ומדוייק כפזמונאית.

ובעיני פזמון טוב, הוא שיר טוב. ערכם של פזמונאים בעיני אינו נופל מערכם של משוררים מוערכים.

בעיני נעמי שמר, אהוד מנור, רוטבליט, רחל שפירא והאהוב עלי אישית יעקב גלעד, כתבו דברים נפלאים, מרגשים, חכמים, מחכימים, שפותחים צוהר לנפש שלך לא פחות ממשוררים בני זמננו ושאינם בני זמננו.

את התכונה הזו אפשר למצוא גם בטקסטים של פזמונאים קלאסיים כמו מאיר גולדברג (כמו למשל "אמפריות נופלות לאט" - המקסים שממש מיישם רעיון במעגליות עדינה, "זן נדיר" - הכן ו- "התעשיה האבירית" האליגורי) ומאידך גם אצל זמרים-יוצרים כמו דנה ברגר ("אהבה" - הראלי,  או "מחכה לו" המציאותי והיפה) .

אבל הגדולה האמיתית של פזמונאות, היא היכולת שלה לתפוס אותך לפעמים בשורה אחת, שגם אם מוקפת בחריזה בנאלית, שגם אם השיר כולו  כושל בהעברת רעיון, השורה הזו שווה הכל, היא תתנגן לך בראש, היא תציק לך, היא תגרום לך לחשוב, היא תעצבן / תצחיק / תעציב / תיגע - ובקיצור תעשה בדיוק מה שאומנות טובה צריכה לעשות.

אתמול שמעתי את השירים לקדם אירווזיון, אולי המקום הכי פחות ראוי למצוא בו איזושהי איכות, ומאז אותו רגע אני שומע בריפיט (בין במחשב ובין בראש שלי) שיר של כותבת-מלחינה- וזמרת ממש מצויינת בשם מרב סימן-טוב. השיר הזה לא יזכה בקדם וגם אם יזכה אין לו סיכוי באירווזיון, הוא פשוט שיר טוב מדי.

היא אומנם זמרת מצויינת ולשיר לחן מקסים שמעובד היטב - רגוע ואז קצבי (חוץ מהגיטרה הספרדית המיותרת) אבל מה שתופס, לפחות אותי זה מילות הפזמון (וזה לא מה שיתפוס את אירופה) דוגמא לרעיון פשוט, שבא לידי ביטוי פשוט, ועושה איזו צביטה בלב:

"ולא פחדתי ליפול

רציתי לאבד כיוון

אך מעילו

עוד תלוי ליד הדלת

בשבילי זה פשוט וזה המון".

(לשיר קוראים המון - ואפשר לשמוע אותו כאן)

זו אולי לא הדוגמה המושלמת לקטע על פזמונאות ישראלית, אבל זו דוגמה מצויינת לאיך שורה מקסימה כמו "זה פשוט וזה המון" עושה לך לחשוב, חשבתי על הסיטואציות האלו שלי, על כמה הן באמת היו כאלו, אם הן היו אשליה או לא והשיר הזה המשיך והתנגן לי כל היום וליווה כל מה שעשיתי.

ואולי זה באמת כוחו של פזמון טוב.

הוא פשוט והוא המון. 

יש שני סוגי מצבים בהם אנחנו חולמים, במצב הראשון בשלב "דימדומי השינה" בשלב בו מתחילים להירדם אבל נשארים בהכרה רק שהיא מטשטשת ומתעוותת (בשלב הזה אנחנו לפעמים מתעוררים ובטוחים למשל שעברו חמש דקות ולמעשה עברה שעה) והשלב השני "בשלב החלום" שבו אנחנו מצויים בשינה יותר עמוקה.

המון פעמים כשאני חולם והחלום נושא איזה ערך שלילי (מפחיד אותי, מציק לי, אני מרגיש שלא בנוח) אני מרגיש שאני רוצה להתעורר, לפעמים אני מוצא את עצמי במן שלבי התעוררות רבדיים כאלו, כשאני בטוח שהתעוררתי ולמעשה אני ממשיך לחלום.

לאחרונה שמתי לב, שקורה דבר חדש ואני אמחיש אותו בדוגמא מחלום הבוקר שלי. הבוקר התעוררתי בחמש בבוקר ובשבע החלטתי לחזור לישון גם במחיר איחור לעבודה. כל החלומות בשעתיים הללו נסבו על נסיעה לעבודה, הגעה לעבודה, תגובות של הבוס (חלמתי שהן חיוביות), חששות שפיספתי משהו (כמו את האות ס' במילה הקודמת), דברים כאלו...

באחד החלומות, חלמתי שאני נוסע במגרש החניה ליד הבית והוא כולו רטוב, אני לוקח רוורס בסיבוב ומרגיש שהמכונית מחליקה באיטיות, כשמימין מהצד הרחוק של המגרש מגיעה ניידת משטרה עם אורות כחולים, אני מנסה לבלום ומאחר ו"מנשק" קלות את דלת הרכב החונה לרוחב המדרכה, מיד בבהלה אני מתקדם ולמעשה חוזר בסיבוב לאותו מקום שבו הייתי קודם (כלומר נוסע לכיוון הניידת).

בשלב הזה הייתי מודאג משהו ומבואס, לא בא לי להתעסק עם המשטרה ורציתי להתעורר, אבל אז קרה מה שקורה בזמן האחרון בחלומות שלי, במקום להתעורר, ישבתי במכונית נרגעתי ושיניתי את החלום, הניידת הפכה למכונית רגילה שחלפה על פני, המכונית הפגועה נעלמה מהתודעה שלי ואני נסעתי, ורק אז התעוררתי עם המחשבה הזו, שמשהו השתנה.

בעקבות הצלחת תוכנית הראליטי "השגריר" – בקשת ולאור עליית תוכנית הראליטי "דרוש מנהיג" – בטלעד, עולה הצורך הדחוף בתוכנית ראליטי חדשה, מקורית ונועזת מקודמותיה.

ההפקה היקרה והסבוכה בתולדות ישראל – שגריר כבר יש, מנהיג כבר יש ועכשיו קבלו את התוכנית שתמצא את...

"העם הנבחר"

העמים יתחרו במשימות קבוצתיות כגון:

מי יהרוג יותר בני העם השני ביום עבודה אחד או פלשתינאי נועז יחדור לאצטדיון טדי נושא דגל פלשתין וחייל מילואים עז מבע יעבור בקסבה של ראמללה, "איזה המון יחסל ראשון"?

 במקביל יתחרו נציגים נבחרים במשימות אישיות:

דליה איציק וחנאן עשראווי יתמודדו על עווית הפה המכוערת ביותר.

רוחמה אברהם ומלכת היופי של פלשתין תתחרנה על התואר הנכסף: "מי נראית יותר ערביה?"

לימור לבנת וילדה פלשתינאית שנורתה במחנה הפליטים בג'נין יתחרו על: "למי יש חור עמוק יותר בפנים?"

ושאול מופז ומוחמד דחלן ינהלו תחרות שליפות שנונה (עם פריצה מיוחדת לחדר הניתוח לאחר התחרות).

עוד בתוכנית, משימות אתגר כגון:

מחבל פלשתינאי מצד רפיח וקצין מנהרות ישראלי בציר פילדלפי יתחרו ב: "מי יגיע למטען במנהרה ראשון"

משימות לוגיקה כמו:

איך בכדור גומי יש מתכת וממתי בהתקוממות עממית יורים טילים?

ומשימות "שכנוע ומכירה" וביניהן:

"נחמן שי משכנע את תושבי חאן יונס לשתות מים... מהים של עזה".

בסיום כל פרק יעמוד העם למבחנה של ועדה מקצועית שתכלול, את מזכ"ל האו"ם, נשיא ארה"ב ו... יעקב פרי.

העם המנצח יזכה להיות מיוצג על ידי השגריר של קשת ויונהג על ידי המנהיג הדרוש של טלעד.