עייפות החומר
אחרי הרבה מחשבות על מהות החיים הגעתי למסקנה שתמצית הקיום, היא הכמיהה לישון, כמיהה שמשום מה קיימת רק כשאני בכל מקום בעולם (עבודה, סופר, רכב, סלון) אבל לא במיטה. מת לישון אבל שינה כמו אופק מתרחקת כשמתקרבים וכמו אהבה כשהיא באה, שום דבר לא יעזור. |
| 2/2009
בום טראח, הפגוש הלך.
אתמול בלילה, בדרך הביתה, נכנסה בי מאחור מכונית.
אני כמעט יכול לזכור את השניות שבין הרעש של חריקת הבלמים, ההבנה שזה מתקרב אלי והמכה שספגתי שטלטלה אותי.
אח"כ כבר המחשבות שלי כבר היו בבלאגן, יצאתי ונכנסתי, התייעצתי בטלפון, לבשתי את הווסט הצהוב, הלכתי חזרתי, חשבתי לרדת לשוליים אבל לא היו ובסוף גמרנו את העניין ונסעתי הביתה.
מחר יהיה כל הבלאגן עם הסוכנים וחברת ביטוח ומוסכים ושמאים וכל הדברים שלא התעסקתי איתם מעולם.
הנזק המצטבר הוא פגוש מעוך, כמעט תלוש, צוואר וכתפיים תפוסות (עם איזו נקודת כאב קטנה ומטרידה) ובעיקר נפש מעורערת.
בדיעבד אני זוכר שלא רציתי לצאת מהבית ואז יצאתי ושמחתי (במיוחד ששמעתי
שבחים מהאחיינית שלי) ועכשיו אני ממש לא רוצה לצאת מפה. אף פעם.
ובכלל, קמתי אתמול בבוקר קמתי עם צוואר כואב ואח"כ יצאתי לפגישה וכשחזרתי נקלעתי לסופת ברד (ונהנתי נורא) ואח"כ עשיתי תנועה לא טובה ונתפסה לי הכתף.
כמה רמזים צריך כדי להבין שביום הזה צריך להשאר מוגן ומחומם?
והמכונית שכל כך שמרתי עליה, חבל.
ובעיקר מנקרת בי המחשבה שכנראה זה איזה סימן או אות או עונש או משהו, שיש בזה איזו אמירה. אבל אני לא מוצא מה.
לפחות עכשיו יש תירוץ טוב לצוואר הכואב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
