ראינו את נערות החלומות.
לכאורה, מה יכול להיות רע?!? מוזיקה שחורה, דיוות גדולות מהחיים, סיפור חייהן של הסופרימז (ששש... אסור להגיד, אין להם את הזכויות לביוגרפיה, לכן דיאנה היא דינה וכיוצב') ובכן יכול להיות רע.
מה שאף אחד לא טרח לספר הוא שזה לא סרט מוזיקלי (כלומר סרט ממש, שיש בו גם שירים תחשבו למשל על "נערי בייקר המופלאים" כדוגמא ישנה) אלא מיוזיקל ממש (שבו הדיאלוגים בין הדמויות מושרים והשירים מהווים חלק מהעלילה) האמת שגם היוצרים לא ממש החליטו וכך החצי שעה הראשונה היא סרט רגיל ואז לפתע מתחיל המוזיקל ויוצר מבוכה גדולה אצל הצופים ואווירת גיחוך כללית.
תוסיפו לזה את קהל הפאקצות שהקיף אותנו, שגיחכו דיברו וסימסו כל הסרט ותקבלו שעה וחצי בגהינום הורוד של דורנו, ממש נערות חלומות הביעותים.
אבל הן גם נורא משעשעות, יש להן ממש שפה משלהן עם כללים ותחביר.
הנה כמה אבחנות שאספתי ברבע השעה (המעיקה) של הפרסומות:
כלל ההכפלה: "זה כזה, כזה מגעיל" "כאילו, כאילו מה?!"
תיאורים כפולים של השם: "אורטל, היא מה זה מגעילה" "אז אני עושה לה, אורטל! אז מה היא עושה לי, סיון!!! את מה זה מפגרת!"
עטיפת הכאילו: "כאילו, זה ממש פתאט, כאילו!"
אחרי הסרט, קראתי שהבמאי רצה לספר לדיאנה רוס שהוא יוצר את הסרט ולא העז, לבסוף כשהוא הזמין אותה לפרמיירה, היא ענתה לו: "אני בהחלט מתכוונת לצפות בסרט, יחד עם עורך הדין שלי"
אולי היא עוד תתבע אותו גם על עוגמת נפש.
והערה לסיום, למחרת היום שמענו את הסופרימז הבטנו זה בזה והתברר ששנינו חשבנו אותו דבר.
דיאנה רוס היתה מתה לשיר כמו ביונסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
