עייפות החומר

להמתח עד הקושי

להמתח עד היופי שבקושי

להמתח עד שהיופי שבקושי

נראה

יפה עד כאב

אוהב לא אוהב

מוצא את עצמי

הפעם

כמו פעם

כמו אף פעם

הכי קרוב ללב

עכשיו אין מחר

עכשיו אין עבר

עכשיו יש עכשיו

עכשיו, אני.

בבקרים האחרונים (אני משום מה זוכר רק שני בקרים מתוך השבוע הזה) נסעתי לעבודה בדרך שאני לא רגיל בה ובשבדרך כלל עמוסה בפקקיעם אך בגלל חול המועד התפנתה ונהיתה נעימה ונוחה. בשני הבקרים שאני זוכר, הגעתי לאותו רמזור ליד העבודה ואז, בדיוק אז, היה ברדיו תשדיר על פשיעה כלכלית שהיא פשע נגד החברה. אני תמה אם מישהו מנסה לרמוז לי משהו.

אתמול בחזרה, הגיעה זמרת מקצועית לעבוד איתנו על שיר להופעה. איך שראיתי אותה אמרתי לה שראיתי אותה מופיעה בחיי, בקריוקי!

היא חייכה ואמרה: "זו לא אני, אף פעם לא הופעתי בקריוקי"

אני אמרתי שזו כן היא.

היא אמרה שאני טועה והיא לא שרה מעולם בקריוקי.

אני אמרתי שזה היה לפני הרבה שנים

היא נראתה ספקנית.

אמרתי עשר שנים (אבל ידעתי שזה יותר כי זה היה בתקופת הצבא שלי) ואז היא התחילה להבין.

אמרתי לה: היה לך יום הולדת, בבולדוג, שר שיר באנגלית.

היא הסתכלה עלי בתדהמה מוחלטת: "איך אתה זוכר?!? פעם אחת, פעם אחת בחיי עשיתי את זה והייתי שיכורה, איך אתה זוכר?"

כן, אני זוכר. אני זוכר איפה ישבתי, עם מי, על מה דיברנו כשיצאנו החוצה, מי זייף אחריה, איזו מתנה קניתי, איפה קניתי, מי היה המוכר בחנות, אני גם זוכר מה היא לבשה (בערך).

אני זוכר.

לפני שבוע הגעתי למסקנה שבמקום לקטר אני צריך לשנות את מה שאני לא אוהב בי, זו עדיין מחשבה ולא הרגשה, אבל הדרך להפנמה ארוכה היא (כנראה).

הדברים ברשימה חלקם שטחיים חלקם שטחיים מאוד, אבל לשטחיות יש השפעה עמוקה עלי.

לא נפרט פה הכל (זה יראה כמו רשימת מכולת) אבל נציין את הפרטים הבאים:

דיאטה - שלושה קילו עודפים - התחלתי בלהוריד את הלחם המתפריט לפני קצת פחות משבוע, אתמול חבר טבעוני אמר לי שזה בדיוק מה שרצוי לסוג הדם שלי, היום נשקלתי וירדתי עם ארוחת החג והכל בערך 1.4 קילו.

חדר כושר - הוספתי אירובי (במקום סיוט הקיקבוקסינג) ושוקל גם פילאטיס, לקום לשיעור יוגה ב- 7:30 עושה לי את היום, גם אחרי שישנתי רק חמש וחצי שעות אחרי שיצאתי אתמול לשתות אחרי המקהלה (עושה לי את היום שאחרי והשילוב הקל של אדי אלכוהול רחוקים, צ'אקרות פתוחות ועיפות נעימה - עושים לי סוטול נעים).

אחרי היוגה הבוקר החלטתי לחזור הביתה (שכחתי את המשקפיים היצוגיות)  החלטתי לשמוע יותר מוזיקה ופחות מלל, שמתי רדיו בקולי קולות, התקלחתי, ליטפתי את מרמרי, אכלתי יוגורט, שילוב מנצח של פריכית אורז ולָבָּנֶה (נו אז זה משמין זה לא מעניין אותי) ואפרסק, בדרך לעבודה היה סינגל חדש, מצויין ומשובח של אביתר בנאי, יכול להיות שכמו שרעבים נורא ואז אפילו המנה הכי דלוחה יש לה טעם מדהים שאי אפשר לשחזר אותו אף פעם, אז ככה זה גם היה עם השיר של אביתר בנאי, אבל אני הייתי רעב לאביתר בנאי והוא השאיר לי טעם של עוד ועם פיסות של מציאות-מרחפת מוצלחת לא מתווכחים.

פתחתי חלון בעבודה, לנשום אוויר (גם אם מלוכלך הוא פחות דחוס מבמשרד) פתאום נהיה חשוב לי, גם לשתות מים ולחייך ואור טבעי של שמש, שתכף יקרא לי החוצה לאכול ארוחת צהריים גדולה.

וככה גם הלחיים מתרוממות והשפתיים מתעקלות והחיוך יוצא.