עייפות החומר

אתמול הזדמנה לי תצפית סמי-מדעית מרתקת על זן נפוץ  ומרהיב בתרבות הישראלית: הברברים* ואין לי אלא לחלוק אתכם כמה מהאבחנות המאפיינות אותו:

רקע לתצפית

רב-ברבר אביה המורחב הרוחני והגשמי של משפחת (שבט?) הברברים אושפז (שלא?!) ברצונו בבית החולים. אחיות בית החולים בצעד הגיוני מיקמו אותו במרפסת החדר המופרדת בקיר ובדלת משאר החדר. משפחת ברבר (השבט המבושם מכנה את עצמו "ברברי" במלרע השבט בדיאטה עיברת לבר-בריא) מגיעה לביקור חולים.

האבחנות

דציבלים

הברברים אפילו לא חושבים בשקט. כמו בבדיחה מהסרט מבצע סבתא הם מתחילים לדבר בקול גדול ואז מגבירים. צפירות עולות ועולות, בעיקר עולות שהרי אחרת איך ידע כל בית החולים (למה אחד, כל בתי החולים כולם) שרב-ברבר הקיא וקיבל אקמול ואופטלגין ושאר כדורים וכו' וכו' שאר ההיסטוריה הרפואית של ראש השבט המסכן.

בשלב מסויים דיבר אחד מנספחי השבט עם בנו בנייד (כמובן בקולי קולות) הטלפון לא היה על רמקול ועל אף האמור הצלחתי בבירור מעבר לקיר לשמוע את שני צידי השיחה גם של האב שמעבר לקיר וגם של הבן המצוי אי-שם (מה שמעורר את השאלה למה צריך נייד, מקסימום שתי כוסות אשל ואם לא תשמעו טוב תצעקו קצת יותר חזק).

שמיעה יחסית

כאמור, הברברים צועקים אך לא מודעים לעצמם.

למה את צועקת? מי צועק? תגידי את מפגרת?! זה בית חולים! אולי תסתמי את לא רואה שאת מפריעה?!

השיא היה כשברברה (נצר ראשון וקולני לשבט) יצאה מהמרפסת הלכה לצידו השני של החדר ובעומדה במסדרון צעקה על אמה שדיברה (בשקט יחסי):

"אמא את לא שמה לב שאת צועקת?!?!!"

וכאמור, אסור באיסור חמור להשתיק ברברי שכן התשובה תהיה מהירה ונחרצת:

שששש....

אל תעשי לי שששששששש!!! ...

כוחנו במספרנו

כשהגעתי למקום בר-ברברי היה לבד.

אחרי שעה הגיעו שלושה.

אחרי רבע שעה עוד חמישה.

אחרי חצי שעה עוד שישה...

וכן הלאה בסדרה עולה ובלתי נגמרת (אבל הכסאות בכל המחלקה נעלמו למה יש עוד מבקרים?!) ואני לא אתפלא אם אף הלכו והתרבו בין עצמם בחדר.

שואת הפן

להלן נצטט מדבריה של ברבי (אנטילופה חסרת חן ונכדתו של בר-ברברי):

"חחחחחחח.... ואז המורה אומרת לנו שננסה לחשוב איך היה בשואה, איך אני יכולה זה כאילו היה מזמן! ..."

"...ואז היא שמה לי יד על השיער ובדיוק אני עשיתי פן!"

מישהו רגיש לעישון?!

אני בספק אם באמת צריך שלט "אסור לעשן" במחלקה פנימית בבית החולים (בכל זאת חולים... חלקם מונשמים... קשיי נשימה... זה לא רמז?!) אבל שלט כזה יש בפינת הישיבה מול המעליות, בין המחלקות, השלט אגב מציין שאסור העישון בשטח בית החולים כולו למעט מקלט אטומי אחד ומעבר פתוח בקומת הקרקע.

אבל בחדר המדרגות אין שלט וחדר המדרגות הוא לבטח לא "שטח בית החולים" וכך ברברה, בעלה, הגיסה-ברבוניה ובעלה (דניס?!) ישבו ועישנו בדלת פתוחה, מפריחים טבעות עשן לעבר המסדרון בו עוברים חולים ואנשי צוות.

סוף דבר

אף אני נטשתי את משמרתי במחלקת הקקפוניה ונסעתי בואכה תל אביב. נדמה לי שאי שם בעליה למחלף השלום שמעתי את הדי קולה השואג של ברברה אומרת בשקט הפנימי האופייני לה:

"אל תגיד לי ששששש!!! מה את צועקת?!"

*בויקיפדיה: "ברברים הוא מונח יווני המתייחס לכל נוכרי אשר לא חולק מאפיינים תרבותיים דומים עם המשתמש במונח..."

ביום ראשון בבוקר עשיתי בדיקת מאמץ (לצורך אישור לחדר כושר - הרופא משפחה שלי החליט שלא לתת לי אישור בגלל שהפחדן ראה שעשיתי בדיקת אקו לב לפני חמש שנים) את תוצאות הבדיקה אפשר לחלק כך:

א. הפתעה. אני יכול לרוץ רבע שעה רצוף ולא למות.

ב. שיפור. הפעם האחרונה שעשיתי בדיקה כזו היתה בבדיקות אחרי צו שני (הורידו לי פרופיל) אז שבקתי חיים אחרי כמה דקות וכל העניין זכור לי כסיוט גדול.

ג. SAY WHAT?!?! - איך הגענו ל- 17.8% שומן, כשבבית המשקל מראה 14% ובחדר כושר בבדיקה היו 14%? בכל מקרה נאמר לי שעדיין בסדר (עד 19).

ד.   ספורטאי מלידה  - לחץ דם 110/75 (אצלי הלחץ דם הקבוע) מאפיין אנשים בעלי אורח חיים ספורטיבי.

שמן/מעודד/מודאג מתוצאות הבדיקה אין מנוס אלא להמשיך בפעילות חדר הכושר.

כרגע לוח הזמנים שלי מאפשר לי בין שניים לשלושה אימונים בשבוע + שיעור יוגה איינגר ביום שישי (שיטה מדהימה אחר לגמרי מכל מה שהכרתי).

אבל מכיוון שאצלי כמעט אין אמצע (מי אמר התמכרות לאנדרנלין) אני מסתובב בימים שאני לא מצליח להגיע לחדר כושר ומדגדג לי באצבעות.

השיא הגיע אתמול שאני, כן אני, פדלאת טלוויזיה, עכבר אינטרנט, נרדם בעשר, יורד קומה במעלית וכו' יצאתי לרוץ!

לדעתי (הבלתי מבוססת) רצתי כשניים וחצי קילומטר (בטוח פחות) ואחכ' הלכתי/רצתי עד הבית. what a feeling!

ופה נכנס הקטע של העזרה.

אין דרך לתאר עד כמה מוזיקה חשובה לריצה (גם להליכון בחדר כושר) אני ממש מרגיש את ההבדל בין הרגעים שבהם המוזיקה מחזיקה אותי בקצב ודוחפת אותי קדימה לבין השניות שבין השירים מתחלפים שבהן אני שומע אותי נושם ונזכר שאני אמור להתעלף.

ריכזתי כרגע מספר שירים ב- אם.פי שממש עושים עבורי את העבודה, אבל סביר שהם ימאסו עלי ממש בקרוב ואני זקוק בדחיפות לגיוון.

המטרה יצירת תקייה של 20 שירים בעלי ביט טוב, גרוב טוב ורצוי פזמון סוחף בקצב אפילו יותר גבוה מהבית (עדיפות ל- 80' אבל אין חובה) לא רצוי טכנו-שמכנו.

השירים שכרגע אספתי הם:

what a feeling - איירין קארה מפלאשדאנס - אני שומע את זה ומקבל כוח לעוד חמש דקות (שלא לומר זוכה האוסקר לשנת 1983!).

fame - שוב איירין קארה - מפסקול הסרט - אני מדמיין את לידיה  המורה למחול אומרת את המשפט המיתולוגי: "Fame costs and here's where you start paying with sweat!",

blame it on the boogie - ג'קסון 5 - אולי השיר שהכי עושה לי חיוך.

eye of the tiger - סורוויר מפסקול הסרט רוקי 3 - מה יש להגיד, אני מרגיש שאני Risin' up to the challenge of our rival  (שהוא למעשה אני).

Grace kelly - מיקה - אולי השיר שאני הכי אוהב היום מומלץ בחום (בקרוב ארכוש את הדיסק).

I Don't Feel like Dancin - של ה-  Scissor Sisters - נדמה לי שכולם מבינים.

קדימה אנשים, היו עורכים מוזיקלים לדקה - אני צריך המלצות.

עדכונים

אני כמובן אבדוק כל הצעה (מה שכרגע אפשרי בצורה מוגבלת) אבל אלו השירים שכבר הספקתי לבדוק וכנראה יצטרפו:

Here It Goes Again - של אוקיי (זו ש המליצה אצל אריאלה ותודה לה, לל"ס ול- I.L).

My Sharona - של The Knack's (שהשיר הקודם מזכיר)

 Sugar Coated Iceberg - של Lightning Seeds (ננסה - זה לא נראה לי מקפיץ מספיק אבל נראה - תודה לל"ס)

Virtual Insanity - של Jamiroquai - תודה למרקו.

perfect 10 - ביוטיפול סאות'  - (בספק) - אוהבים אותך מרקו!

Maniac - פסקול פלשדנס Michael Sembello - זה בדיוק זה.