| 6/2003
גאווה מקודשת בזיעה או כל השבוע לח.
משפחתנו מתחלקת לאלו שסובלים מחום ולאלו שמגדירים מחדש חום, בעוד ש- אבי, נ' - אחותי ואני מגדירים את עצמנו "נוזלים בקלות", הרי שאמי ואחי א', מגדירים את המושג "חום" כטמפרטורה הגבוה מ- 0 מעלות.
חזיון נפוץ שנגלה לכל אורח שבא לבית אימי הוא שאון ארבעה מזגנים דולקים, ואימי ואחי עומדים במרכז ההוריקן המקפיא, פינגוונים קטנים רצים בין רגלייהם והם מרחיקים את בד חולצם מגופם המיוזע ומלמלים "חם.... חם...". דומה שרק חופשה בקוטב תגרום לאחי למלמל: "....נעים...".
בנסיבות אלו הבחירה של נ' לבוא ולצעוד איתי במצעד הגאווה, נתפסה בלי ספק כהעדר שפיות מוחלט, מילא אני, הנתפס כמזוכיסט של ממש ("אתה שוחה? זה נורא משעמם", "חדר כושר? לא מזיעים מזה?" קארטה? זה לא כואב?) אבל אחותי? לבחור לצאת החוצה כשלא חייבים? משוגעת!!
אי שם באמצע המצעד, כשהחולצה הצמודה שלי התחברה אל גופי באופן שרק טיפול פילינג יסיר אותה, והנחת יד על כתפה של נ', נענתה בנהימה כעוסה "אני מזיעה", החליט א' בכתום (היה גם א' בלבן) שהמוזיקה אחלה וזה הזמן לרקוד. המסקנה הטבעית היתה לאחוז בכתפיה של נ' המופתעת ולרקוד איתה, תגובת הבזק של נ' היה מבט שכולו אמר:
"אני מ-ז-י-ע-ה-ז-ע-ת"
אך א' הכתום בנוסף להיותו יפה תואר (ונשמה), הינו בעל נטיה לא להזיע כלל ועל כן כל הקונספט של זיעה-חולצה-אל תיגעו בי-חחחחחחחחחחחחחחחחם, כלל לא הוברר לו ונ' נאלצה להיכנע לקסמיו והחלה לרקוד או כמו שמישהו אמר פעם "התהילה יקרה, וכאן אתם מתחילים לשלם - בזיעה!"
המצעד נמשך, האוויר התעלף, הלחות גיחכה ואנחנו נזלנו, אבל לכל מסלול יש סוף, וגם אנחנו הגענו אל הגשר והגיעה השעה לחצות אותו, עייפים, גאים ומזיעים עד בלי קץ נזירים ממרגוע ועוטים טללי נעורים (פחחח...) עבריים, הגענו אל הפארק ואל המסקנה: לא משנה באיזה יום יערך המצעד , אם ביום א' אם ביום ד', אם ביום קיץ או אם ביום חורף.
כל השבוע לח.
| |
דודים הם לפעמים געגועים לאמא או כשהיא מחייכת גם אני מחייך
אומרים שהיא דומה לי. התגובה הראשונה שלי היא להגיד "למה להעליב את הילדה?", אבל האמת שאני די גאה. אני לא רואה את הדמיון בינינו בשום דבר חוץ מבחיוך, יש לשנינו חיוך ענק כזה מאוזן לאוזן שבמשפחה אוהבים לכנות בחיבה מהולה ברשעות "כמו של דג פילה". משפחה של פולנים, אלוהים ישמור אותנו (אם הוא יזכור ללבוש סוודר, כי קר בחוץ והוא עוד יצטנן ואז מה יהיה? על זה לא חשבת! )
זה קצת פרדוקסלי שדווקא החיוך עבר בגנים, כי אני לא בדיוק איש חייכן, לפחות ככה אני חושב. הקמט של הכעס בגבות או הלחיים המנופחות מעצבים היו אולי יותר הולמות את מורשתי, אבל יצא חיוך.
ופתאום אני מאושר, כי הילדה הזו כמה שהיא מקסימה וחברותית כמו האמא שלה ורגועה ורחבת לב כמו האבא שלה, יש לה את החיוך שלי.
וכל פעם שכל הדברים הטובים בחיים יקרו לה, שכל האהבה שאחותי ובעלה יתנו לה, שהיא תשמע שיר מקסים ברדיו או תראה סרט ותצחק, היא תחייך את החיוך שלי, שהוא עכשיו גם החיוך שלה (רק שהיא בלונדינית עם עיניים כחולות - כלומר לה יש סיבות טובות לחייך).
כיאה לכוכבת הערב הובאה המתוקה הקטנה באיחור אופנתי לבית דודתנו, שם ערכנו את האזכרה, ומיד כבשה את החדר וכמו מגנט רב עוצמה משכה אליה את מבטי כולם. בעוד שכאמור מדובר במלכה מלאת קסם, חייכנית, חברותית ומשתפת פעולה (הלו? את במשפחה הנכונה?), היא כיאה לליידי אמיתית עושה זאת רק כשהיא על הידיים שלא אמא-אבא-סבתא, בעודה משדרת לכל מי שמנסה לקחת אותה מהחיק החמים, בביטחון את המסר: "סליחה?!? נפתחנו קצת לא? תרגיע ומהר!"
כיאה לתינוקת בת עוד מעט 11 חודשים, מהר מאוד היא התעייפה מעדת הדודות שפיזזו בפניה ( "מי חמודה", "קו-קו", "קו-קו" - ואכן התשובה היא אתן קצת קו-קו), ואחרי שבכתה שוב בידיו של אחי הדוד-המנוסה ("מהידיים של אמא אתה דווקא נראה נחמד"), בעיתוי מופלא מ' גיסי חיסל את הפשטידות ומשועמם הוא הגיע מהבית, על כן הגיעה השעה ללכת ואנו חומי השיער ובוהקי הקרחת נותרנו לבדנו במערכה.
אז נכון שכבר לא עושים לנו "קו-קו" (טוב חוץ מכשאנחנו חותכים את המכונית שלפנינו במאתיים קמ"ש אבל זה קו-קו אחר לגמרי) ונכון שאנחנו לא כזו אטרקציה, אבל פתאום חשבתי שאם החיוך שלי עבר בתורשה, אז ואללה...
כנראה שווה להשתמש בו יותר.
| |
בוקר טוב או אזכרה לדוד
מזה שלושה ימים אני ישן עם חלון פתוח, מתוך המחשבה שאם כבר חייבים לקום בשש בבוקר אז לפחות להתעורר מהאור ולא מהשעון המעצבן, מאחר שכך כמובן שכיוונתי גם את השעון והתעוררתי כמו תמיד 10 דקות לפניו.
בוקר טוב.
נו נגיד.
התכנון היה להגיע בשבע בבוקר לעבודה, טוב נו שבע וחצי, רבע לשמונה, שמונה ורבע שמונה וחצי, שיט איך עוד פעם הגעתי בתשע.
התכנון היה להתיישב מיד ולסיים את הסיכומים המסכמים של הסיכום, מה סיכמנו? להתיישב, כן נכון, השעה עכשיו 12:00, עבדתי? קצת? דיברתי? הרבה ומה אני עושה עכשיו? אה כן, מיד חוזרים לעבודה.
והיום יוצאים מוקדם!
נחרת בוז נשמעה מצידה של א"פ, שעובדת איתי חצי יום ואחר כך טוענת שהיא הולכת לטפל בבת שלה, אבל אני יודע שהיא נוסעת להמר בקזינואים לא חוקיים ולבזבז את כל מאות השקלים שהיא מרוויחה...
"אתה מתכוון שתצא בשמונה בערב?"
נעלבתי, "את רומזת שאני עובד יותר מדי?!?"
מיד נתתי לה הרצאה ארוכה על רוחניות, על חוסר ההגיון שבתכנון הזמן, על זה שהחיים צריכים לזוז, לצוף לשוט, לנוע, שיצרתיות היא דבר חמקמק, שריכוז הוא עניין רגיש ושאני בכלל עובד יותר טוב כשאין אנשים סביבי.
א"פ הסכימה עם כל מילה.
מיד הבנתי שאני טועה.
הפלאפון קטע את חוט התובנה הדק שהתגבש לי ואחותי על הקו:
"אני מזכירה לך שהיום האזכרה בשש"
"זוכר"
"קיבלתי הסברים מדוייקים איך להגיע לבית הקברות"
"אז אני מבין שאנחנו צריכים לצאת 6 שעות לפני הזמן"
"באמת מ' לא הבין איך אנחנו לא זוכרים איך להגיע לשם"
"מ' הוא גבר, אנחנו אנושיים".
"אז מתי נראה לך שכדאי להיפגש, רבע לחמש?"
"אולי לפני, ארבע וחצי"
[נחרת בוז]
"מה?"
"אל תאחר לא נעים לאחר לשם"
"אני לא"
[נחרת הבוז מכה שנית]
"באמת, זה לא יפה"
"אני לא מתכוון לאחר, אני יוצא מפה בארבע וחצי!"
[שובה של נחרת הבוז - סוף הטרילוגיה]
ואני יודע אני אאחר. אנחנו נאחר ואני שוב אקבל את המבט הזה, "נו, אבל למה אתה כל פעם עושה את זה?"
זה לא שאני מאחר, זו ההתעקשות של העולם להציב לי דד ליינים מטופשים. אני כופר במגבלות הזמן שהחברה מציבה, כל אדם צריך להיות חופשי להגדיר מה המשמעות של "עוד חמש דקות", "עוד רגע", "חצי שעה ואני אצלך", "שניה אחת", מחר [כשהצבא יפשוט מדיו ליבנו יעבור לדום - ולא רק ליבנו] ואם עוד לא מחר אז מחרתיים.
ואם תוך שתי שניות לא יהיה על השולחן שלי את התיק שביקשתי ראשים יעופו! שתי שניות - זוז!!!!!
או כמו שאינשטיין אמר הכל יחסי, יכולתי לאחר הרבה יותר.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
