עייפות החומר

אני, כצפוי, מלווה את כוכב נולד באדיקות מסויימת (מסויימת אדוקה והדוקה כמו נשיכה של אמסטף). השנה חשבתי על מספר שירים שאם אני הייתי מועמד הייתי מנסה לשיר ובאמת כמה וכמה שירים נבחרו על יד מועמדים (רק בחרתי שירים לא שייכתי אותם למועמדים מסויימים):

"יש דברים שרציתי לומר" - שר הראל מויאל (אפילו בדרך שבה דמיינתי שזה ישמע!)

"רק אתמול" - שרה סשה (ולא עשתה איתו שום דבר)

"קשה בלעדיך" - שרה שירי אלקבץ.

"לך איתה" - שרה שירלי לילו (הנפלאה!)

"שבתות וחגים" - שרה עדי כהן (הנפלאה פחות).

נשארה עכשיו תוכנית אחת. לאחים צנחני אין לי שום רעיון, אוריאל שאלתיאל יבחר בוודאי משהו מגיזרת שלומי שבת-ליאור נרקיס (אבל עם השם אוריאל שאלתיאל הייתי חושב על ליצור סידרת ילדים בדמותו) נותרה חגית נדרי.

לנדרי, קול נעים אבל ממה שניתן היה להתרשם מוגבל במידה ומלנכולי, מאידך היא יפה מאוד מאוד וגם יופיה אפל משהו ומלנכולי, כמו אצל אחותה התאומה:

לזמרות ישראליות עם קול נעים אך מלנכולי הרוצות לרגש ולזכות בתחרות מומלץ לפנות למאגר שירי גלי עטרי בשנות השמונים, סשה בזזה כבר את רק אתמול, נינט רכבה על "אל תבכה נינט בוכה בשבילך"  ומומלץ להמשיך באותו קו, שילוב בין ברוך פרידלנד (על המילים) לגלי עטרי (וקלפטר על הלחן) ולשיר את: "ארץ טירוף ונביאים".

יש שם אהבה, שכול נופי ארץ ישראל והבטחה לימים טובים יותר, בדיוק הקיטש הדרוש כדי לזכות בתוכנית והרי חגית בעצמה היא הבטחה לימים טובים יותר (לפחות לחלק מהאוכלוסיה שאין לקפח אותו).

בהצלחה. 

אני רק פה כדי לציין את התופעה המדאיגה שבמסגרתה המגע הכי אינטימי לו זכיתי בחודש האחרון על ידי מישהו שאינו אני, הוא כשמרמרי (החתול שאני שלו*) מלקק לי בבפנוכו של האוזן (כשאני ישן!) או כשהוא נשכב בין רגלי ומתחיל לגרגר. זה במיוחד עובד עם תופעות פיזיולוגיות שמתרחשות לפעמים בבוקר...

רק שתדעו.

אתמול ניסיתי לפתח שיחת מצלמה באיזה אתר עם איזה בחור ומרמרי קפץ על רגלי.

"איזה חתול חמוד", היתה התשובה ומיד הוא הביא את החתול שלו.

כנראה שהוא סיפר את זה לבחור אחר שהיה בחדר, כי גם זה עלה מולי ועל רגליו גור הכלבים שלו.

שלושה בחורים.

שני פוסי.

וכלב אחד די סיסי.

אין לי חיים.

*ומרמרי אומר: אז מה אם ישבתי על עיתון הארץ וקרעתי אותו, אז מה אם אני עורך לו את הטקסטים, זה סיבה לקרוא לי ככה? ועכשיו ההשמצות האלו? יש יצחק קדמן לגורי חתולים?

כמה מעמיתי דנו השבוע בשאלה האם ראוי להשתמש בשורש ר.צ.ח בהקשר לאמסטף שהתנפל על הילדה וגרם למותה.

גע"ס אמרה:

"השימוש בשורש ר.צ.ח בהקשר הזה (בעיקר בידיעות) הוא מטופש ומקומם. מה השלב הבא? ילד בן 4 נרצח בידי חיידק טורף?"

אני חולק, רצח הוא המתה בכוונה תחילה, בהשקפת עולמי יש למספר חיות מפותחות רצונות עצמאיים בהחלק אפשר ליחס להם כוונות ורצונות כמו לבני אדם וזה ההבדל שבין חיידק טורף לכלב או חתול - זו שאלה אחרת מה המניעים, איזה חינוך הם קיבלו מידת האחריות וכו'.

או חלון ראווה (הגעתי אליו דרך צב1) שאומר:

"...כל התפיסה המעוותת של האנשים שקוראים את הידיעה "אמסטף הרג ילדה בת 4" ולא רואים מה לא בסדר פה. אני בטוח שלא צריך 700 בפסיכו כדי לגלות מה לא נכון במשפט הזה. זה כמו שיתחילו להעמיד סכינים לדין באשמת רצח או ישפטו את תאי הגזים באשמת פשעים נגד האנושות.

כלב הוא בעל חיים חיה וכמו לכל חיה מבוייתת יש לכלב בעלים והוא האחראי הבלעדי על הפעולות שלה ומה שקורה מאז אתמול בערב הוא פשוט מסע השמצה\דמוניזציה של בעל חיים".

[התנצלותי על צמצום השורות - זה ערוך אחרת במקור]

לטיעון הזה אני עוד פחות מסכים, בעיני ההשוואה בין בעל חיים לדומם היא מקוממת, היא זו שמפחיתה מכבודם של בעלי החיים, היא המשמיצה והיא היוצרת דמוניזציה.

נכון שניתן לחנך כלבים לתקוף, אבל האם משיהו היה ממהר להשוות מחלקת חיילים מיומנת וממושמעת לתא גזים או לסכין? מישהו יכול לחשוב שאין שמץ של אחריות גם לחייל ולא רק לשולחו?

אין זהות בין בני אדם לכלבים. מבני אדם אנחנו מצפים ליותר, כי יש להם יכולות קוגניטביות גבוהות יותר ודחפים נשלטים יותר, זה עוד לא הופך את הכלב לסטטיסט ואת הבעלים אוטומטית לאשם.

ולמה אני אומר את כל זה? בגלל זה:

"השמדת כלב" [אגב למען הסר ספק - בחוק משנת 1985 כתוב להמית או להשמיד בעלי חיים] זה מה שקורה שבשיח הציבורי מתדרדר מעמדו של בעל החיים "לסכין", שאותו כלב הוא איזה כלי הריגה בידי בעליו, אז בקו ישיר של מחשבה אפשר או צריך "להשמיד" אותו כאילו היה פסולת ולא "להמית" אותו  כיוון שהוא בעל חיים.

את הפעם הרצינית בהסיטוריה שבה השתמשו במונח השמדה ביחס ליצורים חיים כולם זוכרים והנה שב הדימוי של תא גזים, רק שהפעם באופן פרדוקסלי משמידים ב"תא הגזים" "תא גזים" אחר או אם תרצו מזריקים זריקה קטלנית לזריקה קטלנית אחרת.

לא צריך לפחד מהמונח לרצוח, כלבים יכולים לרצוח, הם יכולים להרוג והם יכולים להציל חיים, כלבים יכולים לאהוב והם גם יכולים לשנוא, הם יכולים לפעול באופן אימפולסיבי, הם בעלי חיים, אכן פחות מפותחים מבני האדם, לפעמים אנחנו משתמשים בהם באופן מניפולטיבי זה עוד לא הופך אותם לחפצים, זה לא הופך אותם לברי-השמדה, זה גם מצד שני לא הופך אותם אוטומטית לרוצחים או לסכנה לאנושות, אלו וגם אלו מפריזים.