כינוי:
מרקופריד בן: 51 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 7/2004
חצי גמר שני הראל או סקעת נולד
צב 1 בטח לא יזכור עכשיו, אבל אני אמרתי שמשאלה זה שיר שהייתי בוחר לכוכב נולד (הוסיפו נא לרשימת השירים שכבר אמרתי), אבל מצד שני כפי שכבר ציינתי, מי ששר שירים של בוזי שרעבי לוקח סיכון (לדעתי הוא הטיל שחור אחרי שגבסו שר את פמלה). הראל מויאל נתן ביצוע לא רע, טוב ברובו, הורס בסופו - כהרגלו, והיה כתמיד נער מקסים שנתנו לו מיקרופון ביד והתגלה זמיר. בהרבה מובנים מויאל הוא הפרוטוטייפ הרצוי לכוכב נולד, מוכשר, מביע, מרגש, עם נוכחות מצלמות שנובעת גם מהיותו חתיך, אבל הוא לא משופשף, מהוקצע ושלושת רבעי מקצועי כמו האחרים. אבל הסוד בחצאי הגמר זה לתת יותר ממה שנתת ומויאל, שהיה מצויין ממש בשלישיות ובמופע שנות ה- 70, נתן כאן ביצוע פחות טוב. הראל סקעת, לעומתו, הרבה יותר משופשף, רואים שהבחור כבר רחוק מאוד מימי החובבנות, הוא היה אתמול כמו שהגדרתי במקום אחר, לא פחות מנהדר. ביצוע קולי מוצלח, נקי ומרגש (לפעמים אובר-דרמטי) והפעם הוא גם עבד לשם שינוי עם המצלמה. יש משהו בגוון הקול שלו שנותן תחושה שהוא מעט צרוד, זה נעלם לגמרי בגבוהים (המאוד גבוהים שלו!) והשילוב של פני הילד, הגוון המאוד נעים בקול, הרגישות בביצוע (אינטיליגנטי קוראת לזה ריקי גל), והעובדה שהביצוע הזה הווה עליית מדרגה דרמטית (קפוא בשלישיות, חמוד וזורם במופע שנות ה- 70 - שם הוא שר שיר מהאייטיז!), הופכים אותו למועמד המוביל. ציפה משהיד, לא עשתה לי את זה אף פעם, אבל אתמול היתה טובה קולית (רק בסולו, אלוהים רק בסולו) ורק ההגשה הלחוצה עצבנה אותי (ואת צדי). הצנחים נתנו משהו לא מזוהה בין רגאי לגידי גוב, אהבתי אותם מאוד בשלישיות (שיר בבוקר בבוקר? ככה קוראים לו?) סבלתי מהם מאוד במופע שנות ה- 70 (שיר ב-לה של סקסטה) ואתמול כאמור זה כבר היה סתמי. בשבוע הבא חצי גמר השני ובו יופיעו לירון-שר-רוקנ'רול-לב (ישיר שוב שלום חנוך?) שירלי-מי-עזר-לי-לבחור-את-השירים-האלה-לילו (מלכת במה, שהלוואי שתבחר משהו ממחוזות "לך איתה" ולא שוב צביקה פיק-אהההה-ואילנה אביטל-בעעעע) עדי-אני זמרתשחקנית- כהן (המפתיעה והמוזרה: שיר לשלום בביצוע סול מעניין לעומת ביצוע פושר לשבתות וחגים עם טוויסט של בכי בסופו) וסשה-יש-את-כל-הנתונים-ואין-מדליה-גרישקוב (שחייבת לקחת את עצמה בידיים- ואני לא מתכוון שהיא צריכה לגעת בעצמה כמו בפעם האחרונה אני בטוח שזה הפיל זיקפה אפילו לכמה לסביות - היא צריכה לחזור לימי האודישינים המופלאים שלה כי מאז לא שמענו ממנה שום דבר מוצלח).
| |
חינם או חצי חינם?
אומרים שבגלל שנאת חינם חרבה ירושלים. זה חינם חינם או שיש פה איזה קאץ'?
| |
בלי שם מיוחד או ...
אומרים שהאהבה גורמת לאנשים לרצות להיות טובים יותר, אבל כל מי שמדקדק יודע, זו לא האהבה זו ההתאהבות, היא זו שמביאה אותנו לסדר את הבית, לחפש את החולצה היפה ביותר בארון, לעבור דרך חנות בגדים ולשלם על חולצה אחת סכום שמספיק למזון החודשי של החתול או של נער שמנמן בביאפרה. התאהבות גורמת לנו ללטף את החתול גם שהוא שורט, להתגלח בערב גם כשהתגלחנו בבוקר, להסתבן ביתר יסודיות תוך הקפדה מרובה על איזורים נשכחים, להגדיל את החיוך כמו היה מנה במקדונלד, להשתמש במשחה להלבנת הקפה מהשיניים, לשתות פחות קפה, לשתות יותר אלכוהול, לדבר כשצריך גם כשבא לשתוק, לשתוק איפה שבא לדבר וצריך לעשות, להיות יותר נחמדים, פחות כועסים, לחכות עוד שתי שניות לפני שתצפור לרכב שלפניך... אבל חלפון לא יכול היה כבר להתאפק וצפר, צפר ומיד התחרט, התאהבות היא קארמה טובה, ועם קארמה טובה לא מתעסקים, תהיה נחמד וכולם יהיו נחמדים אליך, לא תהיה נחמד גם לא תהיה מאוהב, זוהי כמובן שטות גמורה.
אנשים מאוהבים הם האנשים השנואים ביותר עלי אדמות, אין דבר מעורר געגוע יותר מאשר אותו רגע אופורי, רגע שעליו נכתבו מאות אלפי כתבות במדורי הסגנון, שבגינו התעשרו אלפי כותבים שהוציאו ספרים הנושאים את הכותרת: "איך לשמור על הלהבה" או "להתאהב כל בוקר מחדש, סוד החיים ב- 29.90", אין דבר מעורר קנאה יותר מזוג מאוהב, מהילת האנרגיה שעוטפת אותם, מהמבטים הנמסים, מהאושר הטהור, המוחלט הזך והדבילי, כל-כך דבילי, שהם משדרים בכל ישותם, וקנאה, כמו שמש, עושה קמטים.
פקק ארוך ב-"אבא הלל", חלפון, כמו תמיד מאחר, כמו כל בוקר צופר, צופר ומשיר מעליו עוד פיסת קארמה טובה, צופר ונהיה פחות מאוהב, עד לשיחה הבאה שישמע את קולו, עד למפגש הבא בו יביט בו, קודם כל יביט, אחר כך ינשק, אחר כך יריח, לבסוף יחבק, ובינתיים צופר..........
פקק ארוך, בקצהו האחד חלפון ובקצה השני, מעכב את התנועה זוג על קטנוע, נוסעים במהירות של 30 קמ"ש, באמצע הכביש ומדברים. הוא ידו האחת על הכידון וידו השניה עולה ויורדת כמו אומרת: "כמה? כמה פעמים ביקשתי?", היא יד אחת על מותניו והיד השניה מושטת קדימה, בטווח הראיה שלו ומשתיקה את ידו, "די תפסיק כבר", הוא מניף את ידו בתנועת ביטול (ובתוך כך סוטה לנתיב השמאלי, וה- ג'י.אם.סי שניסתה להמלט עוצרת בחריקת בלמים) היא טופחת על כתפו ומבקשת שיסתובב, הוא מסובב את ראשו (וחוזר לנתיב הימני, לחרדתה של נהגת הסוזוקי), היא עושה לו פרצוף של "די", הוא עושה לה פרצוף של "אולי".
פקק ארוך ב- "אבא הלל" וזוג תקוע בראשו, יד אחת אוהבת ואוחזת, יד שניה עוזבת מאוכזבת, בין לבין. זו לא האהבה שעושה אותנו טובים יותר, זו ההתאהבות. ההתאהבות היא זו שתגרום לנו לשיר עם הרדיו, לצפור לא מתוך כעס אלא מתוך הרגל, לחייך למרות שחם, להיזכר בפניו היפות ולא לחשוב על הזמן המבוזבז, על העבודה שמחכה, לדמיין יד שעוברת בשערותיו (רק בתור התחלה) ולתת למישהו, בתקדים ראשוני וחד פעמי, להשתלב לפניך בתנועה, זו לא האהבה זו ההתאהבות שגורמת לנו להרגיש טוב כשבעצם רע, לחיות את הרגע בלי לרצות לדעת את שאנחנו יודעים ממילא, הרגע חולף, האכזבה והכאב יבואו או שאולי במפתיע תבוא אהבה, שגם אם תבוא, סופה לתקוע את כולנו בפקק.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
