עייפות החומר

זה שיש לי פטיש לעטים קטנים זה כבר סיפרתי.

עכשיו אני בתקופת המהדקים הגדולים.

אני חולה על כלי מטבח ככלל וסכינים בפרט (אבל לא יודע לבשל).

אתמול נתקלתי בקוצץ סלט (מפלסטיק שום דבר פנסי או עיצובי) שיוצר תוך שתי דקות עבודה סלט קצוץ דק (כמו שאני אוהב).

הזהירו אותי שהמחיר הוא בסביבות 140 ש"ח, כשהגענו לחנות התברר שהוא עולה 165 ש"ח והתבאסתי.

אם הייתי לבד הייתי הולך בלי לקנות, אבל החלטתי שבאנו עד שם אז קונים.

בערב אכלנו סלט קצוץ היה נהדר (ועדיין חשבתי ששילמתי יותר מדי ודוק קטן של באסה ריחף באוויר).

הבוקר סיפרתי ל-ג' במשרד על התגלית והתברר שהיא מכירה את זה ממזמן והפנתה אותי לחנות אחרת (ספייסיס) התחלתי לדאוג, אמרתי לה ששילמתי מחיר מופקע, "כמה זה עולה שם?" שאלתי.

"לא יודעת, 150-165 משהו כזה".

עכשיו זה בכלל לא נראה לי יקר.

זו ההוכחה לכלל הידוע: זה לא יקר אם לא תמצא את זה בזול! 

מדי פעם אני חוטף התקפת מוזיקה כזו או אחרת (אני גם חווה התקפות קריאה קשות שבהן אני גומר ספרים בני 300 עמוד בחצי יום אבל לא לשם כך התכנסנו) הפעם הגיעה תורה של המוזיקה המזרחית.

אני לא מדבר על אייל גולן ושרית חדד ושאר זמרי הפופסנרמו המזרחילייט, אני גם לא מדבר על משתכנזי שנות השמונים אני מדבר אתכם על גיטרות בוזוקי, על מקצבי תימן, על שירי אביהו מדינה ובעיקר על צלילי הכרם ובראשם דקלון (וחיים משה בתחילת דרכו) אני כבר שנים חולה בסתר על "שבחי ירושלים" בביצוע של דקלון וזה (והביצוע של בועז מעודה ל"אהבת חיי" של חיים משה) העירו את השד מרבצו.

עכשיו תשאלו מה לאשכנזי-פולני לבנבן ולצלילי הכרם ואני אשיב לכם זה בערך אותו הקשר בין אותו אשכנזי לבנבן לארית'ה פרנקלין למארון 5 ולג'רימקווי - זה הכל הקצב, הכניסות באוף-ביט ותוסיפו לזה סלסולים ורבעי טונים והכל טוב.

חוץ מזה שאני המזרחי האמיתי מי שמכנים בישראל "מזרחיים" באו ברובם מצפון אפריקה ואני לפחות (מבחינה עדתית) ממזרח אירופה.