כינוי:
מרקופריד בן: 51 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 8/2003
והשיר הזה הוא אני או הזמן לאהוב
לפני כמה שנים (כמה באמת?) היה סרט מוצלח וחביב ששמו בעברית "החברים של ממפורד" וכדרכם של סרטים מוצלחים הוא הסתיים בשיר מוצלח: till it shines של בוב סיגר.
כמו שאלי מקביל לימדה אותי, כשעוד היתה נוירוטית חביבה (ואני לא רומז שהיא לא נוירוטית אני רומז שהיא לא...) לפעמים כשרע לך או סתם בא לך להתעודד אתה צריך שיר.
השיר הספציפי הזה עושה לי טוב על הנשמה, ונותן לי את החיוך הקטן הזה בזווית הפה, זה שנראה קצת כמו עווית, שמופיע כשאתה שבע רצון ולמען האמת הוא מופיע כששבע רצון נראית לך מילה גדולה, הוא מופיע כשאתה (ואין מילה אחרת לזה באמת) מבסוט.
הבית הראשון בתרגום חופשי (מאוד חופשי והכי חופשי) אומר:
"קח את העכבות ממני
ותשבור את הבידוד
תדליק אותי בהתנגדות שלך
עד שאסכים להיות חמוד.
את הסוהר והאסיר שבי
מכלאי שחרר
פתח חבילת קלפים
ושלוף עתיד אחר".
יש משהו מאוד אופטימי במילים האלו, רצון גדול להשתנות, מאוד אופטימי ומאוד פסימי כי הדובר מאוד סביל, הוא יושב ומחכה שיגאלו אותו ועד אז מה הוא? כלוא, מבודד, תקוע?
פתאום אני חושב שאולי השיר דיבר אלי ככה, כי כזה גם אני או כזה הייתי, סביל, מחכה ותקוע ורק אהבה, שטורפת תמיד את הקלפים הצליחה לנער לי את החיים.
ובתוך כך אני חושב שאולי היום אני אחר, פחות כבול ויותר משוחרר אולי אני כבר לא צריך שיעיפו לי את חומות הכלא?
ואולי השיר הזה עושה לי משהו, את החיוך הקטן הזה, כי כמו אלי מקביל גם אני מדבר אל עצמי והדובר והמאזין בשיר הזה (תכף מגיע הומאז' ליהודה אטלס), הוא אני.
אני ורק אני אסיר את העכבות ממני, אני ורק אני אשבור את החומות האלו, אני הסוהר ואני האסיר והאהבה שתטרוף לי את הקלפים ותנער לי את החיים, היא בראש ובראשונה האהבה שלי, שלי לעצמי.
זו אהבה מסוכנת, עודף ממנה הוא לא רצוי, מנגנוני החיסון של הנפש נאבקים בה, אבל אני שניסיתי להיות סביל, שניסיתי להפקיד את הגורל בידי אחרים, שניסיתי להשתנות וניסיתי להישאר כמו שאני, מגיע אל המסקנה שאולי עכשיו (זהירות היפר-היפי והומאז' לג'ון לנון לפניכם):
הגיע הזמן לאהוב.
| |
אם תלך או אם תחזור
לפעמים נדמה לי ששירי אהבה בעברית, כמו סיגריות, צריכים לבוא לעולם עם תווית אזהרה:
"זהירות שיר זה עשוי להפוך להיות ממש בקרוב לשיר אבל".
זה לא משנה אם הדובר בשיר מבקש שהאהוב לא ילך, יחזור, ישאר או יפגש איתו בעתיד, לעם היושב בציון השיר ישר מתחבר לאהוב המת שהלך, לא יחזור, לא נשאר והפגישה הבאה שלנו איתו תהיה כשגם אנחנו נמות.
זה הרי רק הגיוני, כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה ומשהו ממני נשאר איתך, אז תשמור על העולם ילד, כי לא קלה דרכנו, אנו ניפגש בתום דרכים ושאלות, והאהבה מתה!
די!
אז כשבא לעולם "אם תלך" מהפרוייקט של עידן רייכל, היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שגם הוא יהפך לחלק מקאנון האבל הישראלי, כי גם לאבל יש חוקים משלו, גם הוא חי (או מת, תלוי בהשקפה) משבת לשבת ורק הכדור הרלוונטי לא ממש עגול.
וככה אחרי שבית המשפט לזכויות אדם בהאג קבע שהשמעה מוגזמת של "תשמור על העולם ילד", היא בגדר עינוי החותר תחת כבוד האדם, נאלצים העורכים המוזקליים לגוון.
יש את אותן תחנות מתוחכמות שמשמיעות שירים לועזיים שקטים (וכן יש גבול עד כמה אפשר לשמוע את: more then words של אקסטרים) ויש כאלו שמגוונות במזרחי איכותי (עמיר בניון המלך!).
אבל ההארד קור של שירי האבל תמיד יבוא מהמיין סטרים, ועידן רייכל על אף (ואולי בגלל) היותו שייך לז'אנר מוסיקת העולם, הוא הוא ה-מיין סטרים הישראלי בה' הידיעה וב- ת' התודעה.
וככה פתאום השורה: "אם תלך מי יחבק אותי ככה?"
במקום לספר על הבחורה שלא רוצה להיפרד מהחבר שלה, מספרת על הפחד של אותה בחורה שאם החבר ילך הוא לא יחזור.
ובמקום ללכת באופן פיזי ממנה, המילה ללכת מקבלת משמעות מטאפיזית, ללכת מלשון למות.
ואולי זו בעצם הבעיה כולה, אם נריב היום האם תהיה לנו הזדמנות להשלים מחר? ואם לא נגיד עכשיו "אני אוהב אותך", יהיה אחר כך?
ומי שחי בחרדות כאלו, פלא שכל שיר אהבה מקוטלג אצלו מיד לשיר אבל?
פתאום ברור למה אסור לאהוב שלנו ללכת (כי הוא לא יחזור) ולמה אין לבנות על זה שיחזור (כי הוא לא), וחייבים שישאר (כי הוא לא יחזור) ואין לבנות על להיפגש איתו בעתיד (הוא יחזור, בארון), אז יש לנו אהבה, אפילו אהבה גדולה, אבל היא נולדה מתה.
מתה מפחד.
| |
גזעי כמו הירח או כמה רחוק ככה רחוק
אי שם על מאדים יושב בן דמותי שדומה לי שתי טיפות מים יבשות. מזמן כבר אמרו שאם ימצאו מים על מאדים זה יהיה אות שיש על הכוכב חיים, אבל הואיל ויושב שם בן דמותי המדוייק, הרי הוא יכול להפריך את המשוואה הזו באופן הפוך:
יש חיים על מאדים, אין מים, ממש כמו בישראל.
בן דמותי זהה לי חוץ מהשיער האדמוני (חייב להיות יתרון אחד בלגור שם) מה שלא מורגש כשהוא לבוש, כי אם הוא בן דמותי הרי הוא גם קירח.
ובן דמותי מקבל לו אף הוא מייל כמו שאני קיבלתי, ובמייל כתוב שלראשונה מזה 5,000 שנה עד 60,000 שנה (שזו בערך הערכת הטווח הרלוונטית לשאלה בנות כמה שר מדונה וטינה טרנר ביחד) כדור הארץ יהיה קרוב במיוחד למאדים עד שבעין בלתי מזויינת הוא יראה לצופה המבולבל גדול כמו הירח!!!
וואוו חושב בן דמותי ממאדים, כמה גזעי! (טוב סלנג נע רק במהירות הקול והוא עוד תקוע בסבנטיז)
תרגע, זה רק קליה משיב לו בן דמותו של א"ל חברי שעוסק במשהו שקשור לכוכבים (אני יודע שזו הגדרה לא ממצה אבל אני אדם פשוט והכוכבים שאני מבין בהם הם כוכבי-כוכב-נולד), אתה עם העיניים המזויינות שלך לא הבנת:
"בהגדלה של פי 75 הוא יראה גדול כמו הירח, בעין בלתי מזויינת"
לשאלות: איך אפשר להגדיל משהו פי 75 בעין בלתי מזויינת (יש לי שימוש פרקטי לזה בחיי היום יום) ומה יהיה עכשיו על בוריס מכוכב נולד (גם לזה יש לי שימוש פרקטי בחיי היום יום), נעניתי:
"זה באמת מנוסח לא טוב"
"מי זה בוריס?"
נאלצתי להסתפק בהבהרה המבאסת שהנקודה הבוהקת והרחוקה שהוא הראה לנו ביום שישי (והתעקש שהיא נורא קרובה ונורא בולטת - ממש כמו דראג קווין במאה שערים) היא מאדים בשיא תפארתו.
אבל ככה זה כשאתה מאמין לעובדי כוכבים.
בכלל השנים האחרונות מוצפות ב: "גשם מטאורים שקורה פעם בשישים ושבע שנים ושש שעות" או ב: "ליקוי ירח מלא שמתרחש רק אחת לעשור ורק אם הייתם ילדים טובים". כולם אז שועטים החוצה לראות איך הירח מתחבא מאחורי השמש ומעמיד פנים שהוא לא שם, תרגיל שכל תינוק בן שנה כבר לא קונה ומצד שני הוא גם לא קונה את המשקפיים המגוכחים והמיוחדים שלהם תזדקק שוב כש... כש... כש...
אף פעם.
ורק יתרון אחד מוצא בן דמותי בקירבה הפתאומית לכדור הארץ, עכשיו הוא יכול לקלוט רשת ב' ולראות את הערוץ הראשון ופתאום החיפוש אחרי חיים בכוכבים אחרים, נראה לו קצת פחות מופרך.
פחות מופרך, אבל מה זה גזעי!!
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
