טאיקוון-דו הוא ספורט אולימפי, קארטה לא.
בניגוד לחשיבה הרווחת קארטה אינה אומנות לחימה יפנית במקורה. אומנות הלחימה היפנית העתיקה היא ג'ו-ג'יצטסו, אומנות לחימה "קשה" שכללה בעיטות, מכות, הפלות, בריחים וחניקות, ממנה התפתחו הג'ודו (יותר ספורט מאומנות לחימה, מבוסס על הפלות, חניקות ובריחים) והאייקידו (אומנות לחימה שמבוססת פחות על כוח פיזי אלא על סידרת תנועות מותאמת ליריב שמשנה למעשה את תנועתו המקורית).
קארטה נוסד באי אוקינוואה (מקום הולדתו של מיאגי-סאן המורה המיתולוגי בקארטה קיד) בשנת 1609 על רקע הכיבוש היפני שאסר על תושבי האי שימוש בכלי נשק ולימוד של תורות לחימה. הקארטה התפתח במחתרת במשך למעלה ממאתיים שנה, כשתורת הלחימה התבססה על שיטת הלחימה הסינית קונג-פו (אוקינאווה מצויה על גבול יפן-סין). בשנת 1868 חולל קיסר יפן, מהפכת רנסאנס שבעקבותיה בוטל האיסור על לימוד אומנויות לחימה והקארטה הוצג לעולם באופן רשמי. ואיך קראו לקיסר יפן? מיאגי (בדיחה פנימית של תסריטאי קארטה-קיד?**).
טאיקוון-דו היא אומנות לחימה עתיקה מקוריאה, המבוססת בעיקר על בעיטות (יש גם מכות אבל הן פחות חשובות) שדורשות גמישות גבוהה ותנופה. לעומת זאת, הקארטה מבוסס על שימוש בכל איבר גוף יעיל לשם לחימה: אגרופי הידיים, מרפקים (אמפי), רגליים בכלל, ברכיים, ראש (ואם לאוקינאווים היו איברי גוף מוצנעים אך מרשימים, הם בטח היו משתמשים גם בזה), מקור הכוח של המכה הוא בשימוש במסת הגוף שבאה מאיזור המותן.
בעוד שבטאיקוון-דו אומן הלחימה יעמוד במרחק מיריבו כדי לבעוט בו, וצמצום המרחק יעשה בדרך כלל בסידרת בעיטות המשולבות בקפיצה קדימה, הרי שבקארטה יש שילוב של בעיטות (אבל שלא כמו בטאיקוון-דו הן פחות וירטואוזיות) מכות (מבוסס על קונג-פו מכות ישרות שבאות ממרכז הגוף – שלא כמו באיגרוף) הפלות (אך שלא כמו בג'ודו הן פחות מבוססות על תפיסה והתגוששות ויותר על סדרת פעולות התקפיות שבהן משולב נסיון הפלה, כמו למשל על ידי גריפת הרגל שקוראים לה אהשי-בארי). לכן קארטיסט גבוה יעמוד רחוק מיריבו וישתמש בבעיטות ארוכות ובמכות לפנים כדי להכנס לקרב בעוד שלוחם נמוך ופיזי יצמצמם מרחק ויעבוד עם מכות קצרות ונסיונות הפלה. עולה מזה שקארטה, היא אומנות לחימה שיעילה לסוגים שונים של אנשים שיכולים להתאים את סוג הלחימה ליכולותיהם הפיזיות.
אז למה קארטה לא ספורט אולימפי? הנה כמה תשובות אפשריות:
1.כי קארטה הוא לא בדיוק ספורט אלא אומנות לחימה, וזאת בניגוד לג'ודו שהתפתח כאומנות לחימה ספורטיבית מראש וטאיקוון-דו, שמאומנות לחימה הפך לספורט לאומי בקוריאה. בשל העובדה הזו, הקארטה לא מאוגד בהתאחדויות בינלאומיות אחידות כמו הג'ודו, אין בו היררכייה ברורה***. השיטה המרכזית היא השוטו-קאן אך יש שורה של שיטות אחרות ובהן:,שוקוקאי,וואדוריו,ג'וג'וריו וקיוקושינקאי. כשאין לך התאחדות מסודרת קשה להפוך לספורט אולימפי.
2. בכל אולימפיאדה מוצגים שני ענפי ספורט חדשים שישתלבו בעתיד במסגרת האולימפית. באולימפידה שנערכה בסיאול, בירת קוריאה (1988) הוצג הטאיקוון-דו כענף אולימפי והוא נכנס לסבב התחרויות בסידני (2000). באולימפיאדת אתונה יוצג ענף ה- פאנקרטיון, שיטת לחימה יוונית עתיקה שהיתה חלק מהמשחקים האולימפים הקדומים, שבפשטות מאפשרת לכל לוחם מכל שיטה להילחם באיזה סגנון שהוא בוחר ביריב משיטות אחרות, כך שגם קארטה יבוא לידי ביטוי, אבל לא כאומנות נפרדת. אם באולימפיאדת ביג'ין (2008) תוכלל אומנות לחימה חדשה סביר להניח שהיא תהיה סינית (קונג-פו למשל? אני כבר רואה את המתמודדים בטראש טוק: "אני שולטת בסגנון הנמר-נחש", "הקונג-פו שלך עלוב הוא לא משתווה לסגנון הנשר שלי!")
3. כאומנות לחימה טוטאלית, תחרויות בקארטה כוללות מגע מלא לגוף (מעל קו החגורה) וסימון בלבד לפנים. בתחרויות טאיקוון-דו למשל, אסור להכות באגרוף לפנים אבל מותר לבעוט, כאשר ליריב מן מגן ראש פתוח מלפנים. אבל בקארטה יש גם מכות ישרות לפנים (טצוקי ג'ודאן) ויש גם בעיטות ישרות לפנים (גם אם פחות בשימוש – כמו למשל מאי גרי או יוקו גרי, יוקו=צד הבועט פונה עם הצד ליריב ובועט קדימה באמצעות להב כף הרגל – סקוטו) כך שקשה להפוך את זה לקרב מגע מלא מחד, ובקרב עם סימונים קשה לשפוט.
ולכן, בינתיים כל מה שנשאר לראות זה שני אנשים עומדים אחד מול השני ומנסים לבעוט, שזה אולי יותר מעניין מהאבקות יווני-רומי, אבל יותר משעמם מג'ודו. בברכת אני כנראה היחידי שהפוסט הזה יעניין אותו ואם ישרא יזרוק אותי עוד פעם אחת אני אתן לו כזה אמפי לפנים שהוא לא ישכח. יום טוב.
__________
** וצב1 תיקן אותי שזה לא שמו של הקיסר ואני כנראה הסתמכתי על אתר עילג בעברית.
*** יש התאחדות בינלאומית לקארטה והקארטה ספורט מוכר על ידי הועד האולימפי, אבל למיטב ידיעתי ההתאחדות לא מאגדת את כל שיטות הקארטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
