פתחנו את הדלת. זה הדבר הראשון שעשינו.

פתחנו אותה ותלינו גם שלט,

חיכנו לאנשים שיבואו, לאורחים,

והם באו כמו טפטוף שהופך לנהר,

תחילה קצת מבויישים, מתנצלים, מגמגמים,

ובסוף בחוזקה, כה איתנים, שטפנו אותנו במילים וסירים.

מחבתות, בורקסים, סגריות ודמעות.

הם שטפו ואנחנו נאחזנו בכסא כמו קרנות המזבח,

כמו גלים אחר גלים, עלו וירדו, צחקו ובכו, טלטלו טלטלו,

הם היו עשרות? אולי מאות? או בודדים?

באו ושטפו, השאירו אותנו מחוזקים, כסאות הפוכים.

ובסוף היום, הם ילכו, אחרי שלמדנו לבכות לבד.

יסגרו את הדלת, יורידו את השלט.

ומתוך השקט וריח הכביסה,

ניראה שפתאום נישאר עוד אורח אחד.

נישאר הכאב.

ישאר ולא ילך, והוא ילמד אותנו...