אתם מכירים את הקול המרוצה הזה שגברים עושים כשהם מורידים מבחורה את הבגדים ומגלים בידיוק את מה שהם רצו לראות?
אז אני רגילה לקול הזה.
אני אוהבת אותו.
אני הכי אוהבת אותו כשהוא קם לעשן סיגריה או פשוט להתרחק ממני לרגע כי צריך לנשום גם והוא מעיף מבט מהספה ורואה אותי במיטה שלו וזה מדהים.
אז גמרתי חברים.
מחיאות כפיים לבחור. באמת.
חתן השמחה הוא בעל הקעקועים המכוערים.
אני לא יודעת להגיד אם אנחנו יוצאים או לא, כי אני לא בטוחה שאני רוצה או לא.
בגדול, תפסתי אותנו בידיים קצת ובאתי אליו ביום רביעי הקודם. כאילו עברתי לגור בת"א, ג'יזס.
ניהלנו שיחת יחסינו לאן בלי שהיו יחסינו. בלי שאין.
החדירו לי מחשבה לראש, שהוא מאוד מזכיר את אחד החברים הראשונים שלי, מגיל 17 -18.
הוא הדבר שאני מתביישת בו הכי הרבה.
אז... המחשבה הזאת דיי מורידה לי. אפילו אם לוקחים בחשבון את סיפור הגמירה והכל.
אני מעריכה את כח הסיבולת שלו. היו כמה לילות ארוכים מאוד דרך.
אני חושבת שלסמים הייתה תרומה לעניין, משום שלא הצלחתי להגיע לשיא הזה בפעם הבאה שנפגשנו. זה קצת מאכזב אותי, אבל זו כבר התקדמות.
בכל אופן, הפסקתי לספור אחרי הפעם הרביעית.
עכשיו כשאני חושבת על זה אני מבינה פתאום כמה השבוע האחרון היה עמוס. וכמה השבוע הזה מתון. כמו מדבר.
ביקשתי שלא ייעלם, אבל הנה הוא שוב עושה את זה וזה מעצבן אותי.
אין לי כח למתוסבכים ברמה הזאת. נפש מיוסרת? סבבה, אבל תשלח לי הודעות.
ביום שבת הוא פגש את חברה שלי וזה עבר בסדר. שכבנו.
זה דיי הרס את הקסם. זין, אני מתחילה לפתח סלידה מחדירה. אמרתי לו את זה והוא ממש נבהל. בצדק?
לא יודעת מה עכשיו. מיציתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקארלט מאנטו.