קרקס

היא חייכה איתו, היא שיחקה איתו כדורגל. הם ממש אהבו לשחק כדורגל יחדיו. הוא תמיד היה מנצח, לא מוותר לה כי היא קטנה, והיא, בוכה ומתלוננת אך שוכחת כעבור רגעים אחדים כמו כל הילדים בגילה. כאשר גדלה הייתה מספרת לו על חבריה, על בני זוגה. הוא לימד אותה בחורים מהם ולא התבייש להגיד עד כמה יכולים הם להיות מניאקים לפעמים. הוא הזהיר אותה לא ללמוד מהם, כי גם בנות יכולות להיות ממש רעות. בכלל, בני אדם הם יצורים מוזרים. זה עניין של מזל על מי נופלים, אך זה עניין של החלטה עם מי נשארים.

הוא לימד אותה לשיר, הוא סיפר לה סיפורים ועזר לה עם השיעורים. הוא אמר לה שאסור לוותר. אסור. הוא ציין כי הנלחם על מטרתו יזכה להגיע רחוק. היא אהבה אותו. הוא אהב אותה. הוא היה האדם הכי קרוב אליה והיא הייתה האדם הכי קרוב אליו.

לשניהם היו חסרונות. היא הייתה מתעצבנת מכל דבר, ממש מתעצבנת, והוא לפעמים היה אדיש יותר מעמוד חשמל ברחוב. היא אהבה להתעסק עם המשקל שלה והמראה שלה כל הזמן עד כדי אובססיה, ולו היה ההרגל לצחוק מדי פעם על אנשים מבלי הרצון לעשות להם רע, אלא רק להתבדח. הבעיה הייתה שלא תמיד הבינו את הבדיחות שלו.

כעבור שלוש שנים איזו אישה זקנה, או לפחות כזו שנראית זקנה, יושבת ליד קברו ובוכה. בוכה ומדברת תוך כדי, כך שדיבורה נשמע כיללות. "למה הלכת, לאן הלכת," היא אומרת ביגון. "יקירי, בני, תחזור אליי. מה שלומך? כואב לך?" שואלת. היא השתתפה בטקסים למיניהם וכעת היא כאן, מתרפקת על איזו מצבה דוממת.

"מה את עושה?" שאלה אותה בחורה אשר התקרבה בינתיים. היא נעלה מגפי עור גבוהות, לבשה ג'ינס שחור ומעיל עור מעליו. בידה האחת החזיקה סיגריה ובידה השנייה פחית של XL. הזקנה בהתה בה, עיגולים שחורים הובלטו תחת עיניה לאור התאורה המלאכותית.

"מדברת איתו," ענתה וניסתה לשוות לקולה גוון אחיד ללא הצלחה. עיניה אדומות. פיה רועד כמו הקול היוצא ממנו. הצעירה לקחה שאכטה מהסיגריה ונשפה את העשן במשך כמה שניות דרך שפתיה המעוטרות בשני עגילי פירסינג. משסיימה לקחה לגימה מן המשקה. ואז עוד אחת.

"הוא לא שומע אותך. הוא מת."

בעת ביטוי המילה האחרונה נשמע צלילו המרוחק של הזיקוק הראשון. "לכי לחגוג," הוסיפה הצעירה והתרחקה מאמה בצעדים נינוחים.