קרקס

ולקראת סוף היום מוביל אותי מוחי אל מקום אחר,

פחות מאושר מהמקום בו היה קודם לכן.

לקראת המחצית השנייה של המחשבות אני נזכרת,

כמה היא הכאיבה לי, ואיך שאני מתחילה להשתעבד לה שוב,

אף לא יודעת להסביר לעצמי למה בדיוק.

הוא מוביל אותי לרצונות לעזוב הכל ולברוח,

לברוח מהטוב כמו שהאנשים הרגילים בורחים מהרע.

פשוט להתנתק. לצאת להפסקה.

ההיגיון אומר כי העולם הוא לא סרט, והחזרה עלולה להיות קשה,

עלולה לשנות יותר מדי דברים,

עלולה להרוס משהו מדהים.

אז הפחד הזה מתמוסס אט אט, והוא בכלל לא הספיק להשפיע,

תחת הרובד העבה שלה. זה שאני שונאת.

זה שהורס את האני ובונה אותי יפה יותר, טובה יותר, חזקה.

הבנייה רופפת, הבנייה הזו אף פעם לא חזקה גם אם נדמה לנו.

מתי שהוא נתמוטט, אולי. רוב הסיכויים.

אני מפחדת מאהבה.