קרקס

אז אזכר בך בעוד השירים מתנגנים, הרי צריך לבדוק שהדיסק עובד.

אותה ההשפעה, זה מדהים. אותו הגעגוע אליך.

מוסיקה היא מעל הזמן, מעל הזכרונות, מעל הרגשות, מעל המחשבות.

מעל הכל.

אני בכלל לא מקנאה.

בקרוב זה כבר לא ישנה.

בחדר הזה

מציירת אני

כי תמיד רק לכתוב ולצייר

ידעתי

והמוסיקה ברקע

מזכירה לי דברים

מוסיפה לניחוח העצב.

ההרגשה השתפרה

ויש מטרה

אני מחייכת יותר וגם

מקווה

אבל בחדר הזה

בו אני מציירת

בו המוסיקה מתנגנת לה

בחדר הזה

לא ישנה

הלילה

בחדר הזה,

אני לבד.

היא חייכה איתו, היא שיחקה איתו כדורגל. הם ממש אהבו לשחק כדורגל יחדיו. הוא תמיד היה מנצח, לא מוותר לה כי היא קטנה, והיא, בוכה ומתלוננת אך שוכחת כעבור רגעים אחדים כמו כל הילדים בגילה. כאשר גדלה הייתה מספרת לו על חבריה, על בני זוגה. הוא לימד אותה בחורים מהם ולא התבייש להגיד עד כמה יכולים הם להיות מניאקים לפעמים. הוא הזהיר אותה לא ללמוד מהם, כי גם בנות יכולות להיות ממש רעות. בכלל, בני אדם הם יצורים מוזרים. זה עניין של מזל על מי נופלים, אך זה עניין של החלטה עם מי נשארים.

הוא לימד אותה לשיר, הוא סיפר לה סיפורים ועזר לה עם השיעורים. הוא אמר לה שאסור לוותר. אסור. הוא ציין כי הנלחם על מטרתו יזכה להגיע רחוק. היא אהבה אותו. הוא אהב אותה. הוא היה האדם הכי קרוב אליה והיא הייתה האדם הכי קרוב אליו.

לשניהם היו חסרונות. היא הייתה מתעצבנת מכל דבר, ממש מתעצבנת, והוא לפעמים היה אדיש יותר מעמוד חשמל ברחוב. היא אהבה להתעסק עם המשקל שלה והמראה שלה כל הזמן עד כדי אובססיה, ולו היה ההרגל לצחוק מדי פעם על אנשים מבלי הרצון לעשות להם רע, אלא רק להתבדח. הבעיה הייתה שלא תמיד הבינו את הבדיחות שלו.

כעבור שלוש שנים איזו אישה זקנה, או לפחות כזו שנראית זקנה, יושבת ליד קברו ובוכה. בוכה ומדברת תוך כדי, כך שדיבורה נשמע כיללות. "למה הלכת, לאן הלכת," היא אומרת ביגון. "יקירי, בני, תחזור אליי. מה שלומך? כואב לך?" שואלת. היא השתתפה בטקסים למיניהם וכעת היא כאן, מתרפקת על איזו מצבה דוממת.

"מה את עושה?" שאלה אותה בחורה אשר התקרבה בינתיים. היא נעלה מגפי עור גבוהות, לבשה ג'ינס שחור ומעיל עור מעליו. בידה האחת החזיקה סיגריה ובידה השנייה פחית של XL. הזקנה בהתה בה, עיגולים שחורים הובלטו תחת עיניה לאור התאורה המלאכותית.

"מדברת איתו," ענתה וניסתה לשוות לקולה גוון אחיד ללא הצלחה. עיניה אדומות. פיה רועד כמו הקול היוצא ממנו. הצעירה לקחה שאכטה מהסיגריה ונשפה את העשן במשך כמה שניות דרך שפתיה המעוטרות בשני עגילי פירסינג. משסיימה לקחה לגימה מן המשקה. ואז עוד אחת.

"הוא לא שומע אותך. הוא מת."

בעת ביטוי המילה האחרונה נשמע צלילו המרוחק של הזיקוק הראשון. "לכי לחגוג," הוסיפה הצעירה והתרחקה מאמה בצעדים נינוחים.

לפעמים כל כך קשה וכל כך מבאס לי להיות אני, אבל באיזשהו שלב צריך להדחיק זאת ולהשתכנע בקבלה ואהבה עצמית.

כדי לשרוד.

לפעמים הייתי מעדיפה להיוולד מישהי אחרת, מישהו אחר, או לא להיוולד כלל.

אבל מה זה משנה.

יש לי מטרה.

אני אגיע עד הסוף. הפעם, אני לא מרימה ידיים.

הורים יקרים. באמת. תודה.

כי האמת היא שאני ממש זקוקה לה, ונורא כיף לי לשמוע כמה אתם "בעדי".

כמו רוב ימי חיי.

אין לי את הזכות לבכות.

לא ציפיתי בכלל להיות איתה. לשמור עליה, להריח אותה, לשמח, לראות אותה מחייכת, לחבק אותה, לשכב איתה, להציע לה נישואין, לאהוב אותה. בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שאזכה לאהבה כזו, ועוד כלפיה וממנה. שבע שנים עברו. לא פעם ולא פעמיים כבר תכננתי כיצד יראה המוות שלי. האמנתי כי לא אחסר לאף אחד, ואם אחסר- אז לטובה. כולם יבינו למה התאבדתי ולא יעזו להוציא מילה על אגואיזם מצידי. לפחות רוב האנשים יחשבו שעשיתי את הדבר הנכון.

כבר שבע שנים בהן אני נאבק בסיוטי הלילה שלא נחים לרגע. "הוא אמר לי לירות!" צעקתי בעודי קם מן המיטה. "הרגת אותו!"

הייתי בחקירות חוזרות ונשנות וכששוחררתי, רק הותקפתי על ידי העוברים והשבים, על ידי המשפחה שלי, המשפחה שלו. על ידי עצמי. לא האמנתי שזה קורה. קראתי לעצמי טיפש, טיפש בן זונה! לא מגיע לי להיות משוחרר. יותר מכך, לא מגיע לי לחיות. אני לא יודע מה מנע ממני להרוג את עצמי. הרי לא נשאר לי בשביל מה לנשום. הצלקת הנוראית הזו תישאר לעד.

העזתי, כעבור שלוש שנים, להסתכל להם בעיניים. ציפיתי לצעקות ואף לאלימות פיסית. כל זאת לא קרה. הם רק בכו, ואולי זה היה גרוע יותר מכל דבר אחר. הם הסתכלו עליי ובכו. באיזשהו שלב אמה חיבקה אותי. כל הפגישה התנהלה ללא מילים. ללא מילים כלל. לא היה מה להגיד, לא היה צורך. המחשבות יצאו מכל החורים וכל שנשאר לכולם הם האבדן, האומללות והכאב.

היא ישבה עם אמה ואחותה. גם היא לא אמרה דבר. עיניה הירוקות נצצו והיא ניסתה שלא לפרוץ בבכי קולני ומר כפי שעשתה אמה. "אני מצטער," רציתי ללחוש לה אך לא הצלחתי להפריד את השפה העליונה מהשפה התחתונה. היא בטח יודעת בין כה כמה אני מצטער. כולם יודעים וכולם ממשיכים לרצות בעונש הכלא שלי להמון זמן. ממשיכים לרצות לראות בסבלי. חבל, חבל שאיני יכול להראות להם את המתחולל אצלי מבפנים. אני מרוסק. אני שבור. אני כלום.

אבל אז שפתיה נמתחו לכדי משהו שנראה כמו חיוך קטן. ממש ממש קטן, קטן עד כדי גיחוך. לא דמיינתי. אולי הייתה זו תנועה לא רצונית, חשבתי. אולי משהו הפריע לה אז היא הייתה חייבת למתוח את שפתיה משני הכיוונים... לא. היא חייכה אליי. היא הביטה בי וחייכה, ומעינה השמאלית זלגה דמעה.

התאהבתי. התאהבתי עד מעל לראש ולא היה לי אכפת  לא לראות אותה יותר לעולם. הספיק לי לראותה מחייכת אליי ולגלות את הרגש הזה בנשמתי המתה. לגלות את התקווה.

לא ציפיתי בכלל להיות איתה. הבת של האיש בו יריתי בטעות וגרמתי למותו בעת פעילות מבצעית. לשמור עליה, להריח אותה, לשמח, לראות אותה מחייכת, לחבק אותה, לשכב איתה, להציע לה נישואין, לאהוב אותה.

מחר אנחנו מתחתנים.

אסור ליפול.

אסור לשחק עם החרא.