קרקס

הייתי מחפשת אותך,

אבל אני מפחדת למצוא.

הייתי משתטחת על הרצפה,

צועקת,

אבל הרצפה קרה וקולי סדוק.

הייתי מדממת, היית עוצר את הדימום.

הייתי אומרת לך תודה,

ולא רואה אותך עוד.

אבל אי אפשר.

אני לא רוצה לאבד אותך,

אבל אמרתי יותר מדי.

יותר מדי.

יותר מדי.

יותר מדי.

לעזאזל עם הפה שלי.

היא תפרה בובה לאור נרות ריחניים,

אחת יפה שעד לא מזמן הייתה מפורקת לגמרי.

היא תפרה באהבה, במסירות.

ליופי חדש הפכה כל טעות.

היא תפרה את הבובה לאור נרות ריחניים, כי פעם לא שמרו על הבובה טוב,

וכעת רוצה היא להעניק לה הכל.

אבל לבובה דמעה אחת קבועה, מין כתם גדול שקשה להסתיר,

ושיערה הייחודי נתלש בחלקו.

ולבובה מבט כזה עצוב,

גם אם ניסתה לתפור לה חיוך.

קרעה הבובה, לא תיקנה אותה עוד,

זרקה לזבל, וקנתה אחת טובה יותר. שלמה.

לבובה הקנויה אין רגשות.

הלב כואב,

אבל זה רק הורמונים.

המחשבות באות ולא עוזבות,

מציפות.

אני לא יודעת אם אני אמורה להקשיב להן בכלל,

או לתת להן לחלוף כדי להיות בסדר.

לא יודעת אם להקשיב להן יהיה פזיז ולא יעיל,

הורס,

או שמא יתן לי מנוחה.

אולי רק אז אגלה, אם המוח שלי שעושה תעלולים וגורם לי לסבול,

צודק.

הלב כואב,

וזה סתם עוד יום.

ולקראת סוף היום מוביל אותי מוחי אל מקום אחר,

פחות מאושר מהמקום בו היה קודם לכן.

לקראת המחצית השנייה של המחשבות אני נזכרת,

כמה היא הכאיבה לי, ואיך שאני מתחילה להשתעבד לה שוב,

אף לא יודעת להסביר לעצמי למה בדיוק.

הוא מוביל אותי לרצונות לעזוב הכל ולברוח,

לברוח מהטוב כמו שהאנשים הרגילים בורחים מהרע.

פשוט להתנתק. לצאת להפסקה.

ההיגיון אומר כי העולם הוא לא סרט, והחזרה עלולה להיות קשה,

עלולה לשנות יותר מדי דברים,

עלולה להרוס משהו מדהים.

אז הפחד הזה מתמוסס אט אט, והוא בכלל לא הספיק להשפיע,

תחת הרובד העבה שלה. זה שאני שונאת.

זה שהורס את האני ובונה אותי יפה יותר, טובה יותר, חזקה.

הבנייה רופפת, הבנייה הזו אף פעם לא חזקה גם אם נדמה לנו.

מתי שהוא נתמוטט, אולי. רוב הסיכויים.

אני מפחדת מאהבה.

אז תשתו,

תצחקו כשלא מצחיק,

תנשקו כל מה שזז,

תקיאו את הנשמה,

ואז תרוצו לספר לחברים.

אוי לא, אני כבר מרגישה פספוס בגלל שאני לא באה.

חופש, חשיבה רגעית, זמן, פנדה.

לפעמים נמאס לי לחפש אותך,

וכל שאני מוצאת הוא סנובים מחופשים.

לפעמים אני בטוחה כי זהו זה,

אבל הלב אומר אחרת,

וכשמדובר בכך הלב תמיד צודק.

לפעמים נמאס לי לקוות שתבוא,

מתישהו,

מתי שיהיה נכון.

במדינה כזו קטנה,

בין קבוצה קטנה יותר,

ותנאים של אחד למאה.

לפעמים נמאס להאמין.

עליי להיות סבלנית, אני יודעת,

אבל מה אם זה לא יקרה לעולם?

אולי לא נמצא אחד את השני,

אפילו שאתה בטוח קיים.

אסור להרים ידיים.