קרקס

אני לא יודעת כיצד להיכנס לתוך בריכת המים הקרים. בבת אחת, שלא אתלבט ואספוג את המכה בשנייה? בהדרגה, שיהיה לגופי את הזמן להתרגל?

מחליטה לקפוץ. הנוזל משפיע על כל אבריי, לא נשאר מקום לעולם שבחוץ. צעקות הילדים מתעמעמות, ההורים שמתווכחים הופכים לחישות, הכלב הנובח נרגע. כמה רגעים בהם אני נותנת לעולם לשבות מפעילות. כמה רגעים בהם הרדיפה אחר הזמן ותוצאות הלוואי שלו נדמית מיותרת.

הזכרונות מטשטשים,

הרגשות לא מורגשים,

המחשבות נעלמות.

ראשי מתגלה מעל פני המים. אני יוצאת מהבריכה המרובעת, מתכסה בחמימות ויושבת על כיסא הפלסטיק המחורר. בעוד המוח מתחיל שוב לעבוד והאוזניים חשופות לדיבורים, אני יודעת כמה נפלא היה,

פשוט לעצור.

כמעט שנה,

כשפעם הלב קפץ,

ולאו דווקא לטובה.

כשהכעס הציף,

כשהתשוקה לא דעכה.

כמעט שנה,

ולא נותר דבר.

אני כבר לא מרגישה כלפיך,

כלום.

עיניך ריקות.

להודות בזה שאתה מאושר.

כמה קשה בניגוד להבנה שאתה לא, שאתה אומלל.

היום הבנתי, אני מאושרת,

וזמן מה לאחר מכן נתקפתי פחד עצום.

אולי אנחנו מודים בצער, כי גם ככה לא נאבד דבר,

אך כמה נאבד כשנהפוך ממאושרים...

לכאלה שלא.

הלב פועם,

וזה כבר לא משנה,

שלפחות הוא חי.

העין רואה,

ואז מסתכלת,

למקום אחר.

אני ממשיכה,

כי כבר לא אכפת לי.

(כן אכפת לי.)