זה כואב...זה כואב נורא.

היא משתגעת מאנשים ישנים, למרות שהיא מתגעגעת. היא מרגישה איזשהו מעצור. משהו כבר לא יתן לה לחזור, לעולם.

אולי זה החלק של ההתבגרות, אולי פשוט כי היא שרפה כל כך הרבה גשרים מאחוריה.

והיא תקועה לה בפרבר מרוחק, עם עבודה משעממת, ומשכנעת את עצמה שזה רק לשנה, ורק פוחדת שזה כל מה שישאר לה.

כל ההתקדמות, למשהו אחר, משהו טוב יותר נבלמה בצורה פתאומית ויוצאת דופן.

נו שווין.. 

בחזרה.. לעצמה..

אולי זה הלבד, אולי החזרה הביתה.

ואולי זה מורכב מדברים קטנים כמו סיגריה בגשם.

אולי זה פשוט אוסף של ימים טובים שנקשרו בסרט.

אולי זה האנשים, שעושים לה רק טוב.

כנראה שפשוט הגיע הזמן.

עומדת לאט לאט על הרגליים, יותר עצמאית, יותר עומדת על שלה.

חזקה, יותר מבשנים האחרונות.

משלימה עם עצמה.

מתקנת טעויות ומשלמת על זה לא מעט, אבל מחייכת בדרך.