רישומי טנגו ליום-יום

הקטע הזה פורסם במקור ב-13:57, היום. לצערי (ובאמת לצערי, למרות שכאילו שום דבר לא קרה) נאלצתי לפרסם אותו מחדש עכשיו לאור תגובות עם תכנים לא הולמים, משתי בחינות לפחות. בהיעדר מנוי "פרו" לאתר - שאגב, אני שוקל לאחרונה לרכוש על-מנת לנעול את הבלוג - אני לא יכול למחוק תגובות (ואם זו לא תגובת ספאם, אני לא פונה לאחראים בשביל זה), ונאלצתי פשוט למחוק את הפרק. זה אגב מאוד לא נעים לי, כי זה הופך את ההתעסקות פה לטכנית ולא יפה, ומקשה על הכתיבה בינתיים. שיקלו בחיוב לא להגיב, אם זה דומה לרצף מהפרק בפרסומו הראשון. חסר לי שהבלוג יתקלקל?

הכותרת היא לקטע, לא להקדמה.

נתחיל עם הסיפור של הלילה.

לא הלכתי לישון כי שוחחתי עם איזה ארוניסט מודחק משך שעתיים. בסביבות אחת בבוקר החרמנות גברה עלי והתחלתי למצוא לי איזשהו סיפוק מתאים.

(אגב, ב-22:45 הרגשתי עייפות הרבה יותר משמעותית מבדרך-כלל, וייתכן שזה נובע מתופעת גומלין שקראתי עליה - ההיפריקום מרגיע והמלטונין מעייף, וביחד עשויים לגרום לישנוניות.)

בסביבות שלוש וחצי, עם כאב ביצים לא נורמלי ולאחר אולי שבועיים שלא הרגשתי מיני, באתי על סיפוקי.

אחרי שהסתדרתי ירדתי למטבח, לשתות, והייתה לי נפילת לחץ דם רצינית מאוד. עם כוס המים הרגשתי את זה, והלכתי לשבת. לחץ הדם המשיך וירד (וזה הכל עניין של חצי דקה בערך), אז הנחתי את הראש על השולחן ונראה לי שאיבדתי את ההכרה. כשלחץ הדם נופל קורה לי כל מה שקורה לכל אחד אחר - הראיה מתערפלת, יש תחושת לאות וחולשה, אולי סחרחורת, אבל אצלי יש עוד משהו - הטיניטוס מתגבר. כשלא מגיע חמצן, הטיניטוס מתגבר (ואגב, זה יכול לקרות גם במהלך פעילות גופנית, או אורגזמה. אני חושב שכתבתי על זה פעם. all bells and whistles, literally). הרעש היה בלתי נסבל, איום ונורא, בטונים שמעולם לא שמעתי, ולא רק בווליום גבוה. בכל מקרה, אני חושב שאיבדתי את ההכרה, ובמצב ההכרה המעורפל שלי היה לי מן חלום כזה, או מחשבה, אני כבר לא זוכר על מה, תחושתי, מעין סיטואציה כזו, שכנראה היה בה משהו מהמציאות ומשהו מההכרה המעורפלת ומהקושי של המוח לתפקד כמו שצריך באותו הרגע, ולכן אני אומר שזה היה כמו חלום. בכל מקרה, אני לא זוכר על מה זה היה, אבל זה היה נורא. באיזשהו שלב התעוררתי, או חזרתי לעצמי, וכנראה פלטתי צעקה חלשה, ואני גם חושב שהעפתי את המשקפיים (הם היו על השולחן, ואני לא זוכר ששמתי אותם) ואולי הזזתי את הכסא שלי או בעטתי קלות בזה שלידי - זו תגובה אמוציונלית, המצב הזה שדמיינתי או חשבתי עליו, או עיבדתי, באמת היה כל-כך מרתיע. אמא ירדה, ושאלתי אותה אחר-כך והיא אמרה שהיא שמעה כיסא זז (וגם שמעה כשיצאתי מהחדר), ולכן הוספתי שכנראה הזזתי את הכיסא (גם הגיוני, לאור תגובת הרתע). הייתה בננה בצד השני של השולחן, שחשבתי לקחת קודם ("פצצת אנרגיה צהובה", ערך גליקמי גבוה), ובמקום לקום ביקשתי ממנה. התנשפתי משך כמה דקות, מה שהגיוני במקרה של נפילת לחץ דם כזו. אחר כך נשכבתי על הספה בסלון, והיא באמהיותה כיסתה אותי בשמיכה שהייתה שם. נחתי קצת (ובדרך אמרתי לה מה קראתי על lactose intolerence, שאתייחס לזה גם כאן מאוחר יותר) ואחר-כך חזרתי לחדר. להבדיל מבד"כ, הלכתי לישון עם דלת פתוחה קלות, ולא נעולה.

הקרדיולוג אמר לי פעם שיכול להיות שפעם בשנתיים אני אתעלף, וזה מעניין כי נדמה לי שעברו בערך שנתיים מאז הסיטואציה הזו עם זיו בבית הקפה. זהו.

בבוקר (צריך בעצם להיות כאן קו מפריד) קמתי עם מצב רוח סביר (מטבע הדברים לא מושלם), ומה שקלקל לי אותו ממש הוא שיחה עם אמא, בה היא התעקשה להתייחס ללימודים שלי ולמה שאני עושה או לא עושה, למרות שחזרתי כמה פעמים ואמרתי שזה לא לעכשיו. מבינים? אחר-כך גם חזרה שארית המשפחה, ואז בכלל כיף. אבא קיים ומברבר שטויות כהרגלו. ([עדכון] זה מה שבאמת קלקל לי את מצב הרוח, ונכון לעכשיו - 17:30 - הוא לא השתפר.)