זוהי חדירה לפרטיות.

הטעות הייתה להראות לי הרבה סרטים של דיסני בתור ילדה. קל לאבחן אותי כילדה מושפעת, בייחוד עם כמות הברביות ההיסטרית שליהקתי לשחזור סצנות שונות.

אז בשלב שהתחלתי להאמין באיזשהו אושר ועושר לעולם ועד, אבא היה צריך לחטוף לי את השלט מהיד ולהעביר לדרדסים (וכמובן להסביר לי שזו סדרה אנטישמית כי רק עליתי על העניין לפני איזה שנה-שנתיים).

ואז,

אולי הייתי מחוברת לקרקע איכשהו.

ולא מצפה מעצמי להיות מושלמת,

ולא מצפה שדברים יזרמו לי בקלות,

ואולי גם לא הייתי מאכזבת את האנשים שבכל זאת בוחרים בי, ופורשת באמצע, כי יש לי סטנדרטים שאני בעצמי לא מבינה.

אויש אני כזאת קלישאתית.

ובכל זאת,

יש מצב שאני שמוקית יהירה ודפוקה. טוב, אני יודעת שאני שמוקית יהירה ודפוקה, אני פשוט ממש מנסה להסתיר את זה.

למרות שאנשים מתחילים לקלוט אותי לאט לאט.

בא לי הביתה.

אני לא מספיק יצירתית בשביל 4 שנים בבצלאל. אני לא מספיק מוצלחת בשביל להעמיד פנים שאני ששווה משהו במשך 4 שנים, זה גדול עליי.