הוא היה מוזר. מלנכולי, מטריד, תמוה והיו בו קטעים שלמים שהרמתי גבה למשך פרק זמן כ"כ ארוך שהיא כמעט נתפסה. כמובן שמדובר בהרמת גבה מטאפורית, אני לא באמת מסוגלת להרים גבה בלי ממש להתרכז ולהתבונן בראי תו"כ.
בכל מקרה, אני חושבת שזה סרט ממש טוב, בסתירה ואולי בגלל כל מה שציינתי כרגע.
הוא לא היה סרט סטנדרטי, או סרט אפי. העניין הוא שהוא גם לא שאף להיות כזה. הוא היה מכלול אירועים תמוה אבל עם זאת הגיוני, כי בפועל כל החיים שלנו הם מכלול אירועים תמוה שפשוט מתגלגל ומתגלגל ובמשך הזמן כל אירוע פשוט הופך לפיסת היסטוריה לגיטימית שהתרגלנו אליה וגדלנו איתה.
אז הסרט הזה היה אמיתי.
הוא לא היה קלישאה רומנטית, או קומדיה, או סרט עם מאפיינים של סרט מוצלח. אולי אני חובבנית בתחום, אבל סרטים סובבים נושא - גזענות, רצח, אהבה, מחלה, נקמה, שואה, סמים וכו'. נו, מעין סרט אפי שגורם לך לחיות את השואה מחדש ולהזיל דמעה, או להזדהות עם השחורים טרום המהפכה, משהו.
זה היה סרט של חיים. והוא נגמר כמו שדברים נגמרים בחיים, עם סוף לא פתוח מדי ולא סגור מדי.
כי הרי, אדם לא מתנהל כל חייו במעין פסיביות נטולת עניין עד אשר יום אחד מתחוללת דרמה ואז נגמר הפרק הספציפי הזה בחייו וזהו, אושר או יגון עד קץ הימים (תלוי בסוג הסרט). אני לא מאמינה שיש סוף, לכלום, וסרטים משקרים. אני נאבקת יום יום בציפיות לא לגיטימיות מהסביבה בגלל התסריטים שמוכרים לי, ולמרות שברור לי שזה שקר, אני שוכחת לעיתים קרובות מדי.
אז,
בחזרה לנקודה שאיבדתי מקודם, אין צורך בסרט המשך, ואני לא מאמינה שיהיה, כי הדמויות פשוט ימשיכו בחיים שלהם. כי מה שחשוב בחיים זה לא המשרה הנכספת, או האהבה האידיאלית עד רפלקס הקאה או המסע הסוער עם החוויות והנופים המרהיבים, אלא המחשבות, היחסים שמובילים למחשבות, הדימוי העצמי, התעצבות לאורך שנים של חוויות. מה זה חוויות הרי, עוד מחשבות. תובנות אישיות שלנו על אינטרקציות עם, דברים, אני מניחה. הכל, בעצם. החיים יכולים להיות מאוד קטנים, למעשה, ולהיות מספיק טובים. החיים בסרט היו די עגומים, ושקטים, ונטולי השפעה, אבל הם מילאו סרט, והם היו יותר משכנעים מכל סרט מרהיב זוכה אוסקר שראיתי.
יתכן ונתתי אובר-קרדיט לסרט, אבל הוא גרם לי לחשוב קצת אחרת לרגע, וזה ראוי לקרדיט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
