מוות וכעכים

היום קיבלתי תעודת זהות. אז אתם בטח שואלים את עצמכם "היי, עצמכם, מדוע ולמה המחדל איננו מתלהב מן המאורע, כותב עם מלא סימני קריאה ומקפצץ לו בהתרגשות ברחבי הבית תוך כדי שבירת חפצים שנקלעים לדרכו?". אני שמח ששאלתם. טוב, לא ממש שמח, יותר קרוב ל"אדיש" עם אפשרות הרחבה ל"מודע לכך ואף מעט מרוצה למרות אדישותו הגלויה". אי התלהבותי נובעת משתי סיבות:

קודם כל, מה בדיוק אפשר לעשות עם תעודת זהות? היא סתם חתיכת נייר שאומרת עלייך כמה פרטים ונותנת לך כמה זכויות שוליות וחובות לא ברורות. כמו שאני מכיר את עצמי, בטח לא ייקח לי הרבה זמן לאבד אותה. בשבילי תעודת הזהות תמיד תהיה סתם עוד פיסת נייר עם כמה פרטים אישיים ותמונה נוראה של הבעת פרצוף לא ברורה שעשיתי בעוד הצלם הזקן הפדופיל אומר לי עם פרצוף צוהל "חייך, חמודי, חייך!".

הסיבה השנייה היא כל הפעילויות וההרצאות הצולעות שביה"ס הקפיטליסטי שלי אירגן לקראת יום חלוקת תעודות הזהות. המוח השטני של ההנהלה חשב שזה יהיה רעיון מצוין לעשות יום שלם על אזרחות, משם זה גלש ל"מה אנחנו יכולים לעשות בכדי להיות אזרחים טובים יותר? ~חיוך של קיבוצניק מיוחם תוך כדי הרמת אגודלים~", ומשם להקרנת התוכנית של חיים הכט "בין כרכור לסינגפור". ועד כמה שאני נהנה לראות איש קופצני ומוזר מציג נתונים מדאיגים על ישראל תוך כדי עשיית תנועות מוזרות עם הידיים ואמירת המילה "סאנשיין" כל משפט שני, זה היה משעמם.

אבל כמובן שזה לא היה מספיק. אחרי ההקרנה של התוכנית עשינו על זה דיון, ואז חזרנו לכיתות לעוד פעילות בנושא "הכיצד לפתור קונפליקטים וליצור מצב של WIN-WIN!". במהלך הפעילות עלה לי איזה רעיון קטן. אני לוקח תת-מקלע ויורה במרצה, והמרצה, בתמורה, מת! זה מצב של WIN-WIN! כל הכיתה מרוויחה מהפסקת הפעילות המעצבנת, והמרצה... טוב, אני בטוח שזה לא כ"כ יפריע לו, נכון?

והחלק הכי גרוע - הפעילות לקחה את כל השיעורים בכל המקצועות, הכל חוץ מטכ"מ!!! (טכ"מ = כמו מחשבים 5 יחידות, רק עם תוספת חוסר חיים!).

וכך הכל הסתיים. חזרתי הבייתה בארבע וחצי עם תעודת זהות בתיק וסיבה נוספת לשרוף את ביה"ס.