מוות וכעכים

שלום לכולכם! שוב אני רואה שכבר מזמן לא עידכנתי, שוב אין לי רעיון לפוסט נורמלי, ולכן שוב אפרסם כאן סיפור. הפעם יהיה זה סיפור שאני ושר האופל כתבנו במחברת שלי מתוך שיעמום. תהנו!

"סמבוסק"

"סתום ת'פה!", צעק רפי. ואז הוא שם לב שהוא לבד. הוא החליט לצאת החוצה לשאוף קצת אוויר צח. ואז הוא נזכר שהוא כבר בחוץ. הוא ראה בחורה עוברת לידו, ואמר לה "בובע, זה כאב כשאבא שלך נהיה גנן? בכל זאת, משכורת די נמוכה...". ואז הוא שם לב שזה בכלל היה ביבי נתניהו. ביבי התעלם ממנו לחלוטין, ואמר לו "ילד, אתה עומו!".

רפי החל לבכות. הוא ברח בכיוון אקראי בעודו מייבב, כשלפתע הוא הגיע ל... רח' הקמצוץ. מקום זה היה מוכר לרפי כמו כף ידו, זאת אומרת, כמו שכף ידו הייתה יכולה להיות אילו לא היה גידם. בשלב זה, רפי גירד בפדחתו, בשתי הידיים כדי להיות בטוח, והלך למרכז של אותו רחוב, בו היה מתנ"ס כלשהו, שנקרא בפי הגמלים המקומיים "הממם המממם ~סמוחטה~".

במתנ"ס הוא מצא כובען מטורף וחסר-ראש שריחף לו בשקט בגובה של 60 ס"מ.

"אני גרוע בלחרוז, טרילילילילי, מוז!", אמר לו הכובען.

"אני רואה את זה", אמר רפי, מעד על פנקס ושבר את גיד הקיבורת. מכיוון שהוא לא בדיוק ידע מה זה גיד הקיבורת או איפה הוא נמצא, הוא המשיך בדרכו.

בדרך הוא ראה שלטים רבים שבישרו לו שהוא מתקרב למטרה - "זהירות, שלט לפנייך!", "האט - אתה עומד על מוקש!" ו-"לשירת התקווה, הקהל מתבקש לקום". השלט האחרון שיחרר בו משהו, והוא התחיל לבכות. הוא נזכר איך כשבילדותו אחיו אנס אותו עם עמוד חשמל, הוא נהג לשיר את התקווה. "כל עוד בלבב, איה זה כואב", החל לשיר כשעיניו דומעות, "נפש יהודי, כוסעמעמק! די כבר עם העמוד הזה!". לאחר רגעים אלה של נוסטלגיה, הוא הגיע סוף סוף אל יעדו האמיתי - העיר הגדולה סמבוסק.

סמבוסק נראתה, כמצופה, כמו פלמינגו אחד גדול (הוא הבין זאת מתוך השם שניתן לה בזכות קרעי הנייר הצבעוניים שעיטרו את העיר כל יום חמישי בשעה 11:09, אבל נעלמו אח"כ מרוב עייפות). הוא התהלך לו בין גורדי השחקים והקרוואנים, בין הקניונים הומי האדם והדוכנים השוממים, בין מקומות שלמישהו באמת אכפת מהם והמפעל של "קולה קריסטל". לבסוף, הוא מצא את יעדו. זה היה אוהל קטן בו ישבה מגדת עתידות זקנה. "אני רוצה לדעת מה העתיד צופן!", אמר לה, "תקראי לי בכף היד!". היא לקחה ספר, הניחה אותו בכף ידו של רפי והחלה לקרוא. "קופיקו בג'מייקה", אמרה. "קלאסיקה".

היא קראה וקראה. זה לקח זמן רב, אך רפי היה מוכן לחכות. לבסוף היא סיימה.

"נו, מה את אומרת?", שאל רפי בכיליון עיניים.

"העלילה שטחית, רוב הדמויות שטוחות ולא מפותחות מספיק ו...".

"לא, לא זה! העתיד שלי!".

"אה, זה... טוב. אתה תהפוך לקוף ותיסע לג'מייקה".

המשך יבוא...

המשך בא...

רפי אמר לה בדרמטיות "אני אבא שלך!".

"כן, כן, בטח, עכשיו שלם!", צעקה.

הוא שילם לה מליונים על גבי מליונים של לירות תורכיות, והלך לדרכו. "מעניין כיצד אהפוך לקוף..." תהה. לפתע, הוא ראה דמות בברדס וחצאית שלובשת בוטן ורץ לקראתה. הדמות הציגה את עצמה במסתוריות כ'בננה עמוק' ואמר שהוא כרגע בקונספירציה אז הוא ביקש שלא יפריעו לו. חוץ מזה, עוד מעט שעת התה, אז להפריע ככה זאת בכלל חוצפה.

"אתה יכול להפוך אותי לקוף?", שאל רפי את הדמות המסתורית.

"כן, אבל אני לא אעשה את זה. לא לך. זאת אחריות גדולה מדי בשבילך".

"אבל אני חייב! זה היעוד שלי!".

'בננה עמוק' השתכנע, ובהינף מנוף הפך אותו לקוף. כעת היה עליו להגיע לג'מייקה.

בתור קוף, הוא קיבל זכויות חשובות רבות, כמו זכות לדירה על עמוד חשמל, זכות לדרוך על הדשא במקום שאסור, וזכות לחבוש פעמון. הוא נכנס לפאפיה והחל במסעו, כשהוא נזהר מאוד לא לעבור את המהירות המותרת בפאפיה בחלק הזה של המדינה. במיוחד עם פאפיה כזאת - 40 כוח-פרד, חברת "פָּאפֶּז'וֹ". הוא עבר דרך ארוכה עם הפאפיה שלו. הוא טייל בכבישים וחצה ימים ונהרות. עד שלפתע, כשיצא מהפאפיה כדי להשתין, הוא טבע באגוז. ומת.

המשך לא יבוא...

המשך לא בא...

מקווה שנהניתם!

(רגע קצר של התלהבות - ממוצע 93!!!!!!! 93!!!!! בבקשה לא לסקול אותי בגלל זה. אתם יכולים לסקול אותי מסיבות אחרות, כמובן.)