מוות וכעכים

אז כמו שהבטחתי - עוד פרק בסיפור!

וכרגיל...

הצביעו לי!!!

לינקים לפרקים הקודמים, למי שעוד לא קרא: פרק א', פרק ב', פרק ג', פרק ד'.

קריאה נעימה!

שְטָאפִי, קָארְלְס והתיאוריות - פרק ה'

לפתע, מתוך סבך עצי היער המאודים הגיח תות, ובקריאת "יוב-טוואיו-מאט!" אמביציוזית, זינק על המפלצות והבריח אותן אל תוך הקופסא הבטוחה.

"ה...ה...ה..הצלת אותנו!" אמר קארלס בשמחה. "אבל מי אתה?"

"אני ולדיסלאב תותסקי, בלאט," השיב התות במבטא רוסי כבד, "ואני הקדשתי את חיי למלחמה בקפיטליזם של המימד המנצל הזה!"

ולדיסלאב תותסקי נולד בשדה תותים דל תקציב באזור המזרחי של ממלכת הירקות המאודים, לפני התפרקות ברית הירקות. כשהוא היה רק תות שדה קטן, הוא התחבר לדעות הקומוניסטיות של פֶּטֶלֶנִין ושל מרקס ירקותסקי. הוא גדל כשהוא תומך להפוך את כל ממלכת הירקות המאודים לאדומה (כן, גם את החצילים). הוא נהפך לקצין בכיר בברית הירקות תחת השגחתו האישית של פטריוזף סטאלין, אך החליט לערוק לפירות הברית אחרי שראה את הפרעות בליצ'י.

בפירות הברית ולדיסלאב לא הסתדר טוב במיוחד, ותמיד שנא את הקפיטליזם השולט שם. הוא כמעט ובכה בכל פעם שהוא ראה את התאנים העשירות שוחות בכסף, בעוד אלפי פטריות נותרות ללא קורת גג. הוא הרגיש מאודה מתמיד. בשנת 5234 לספירת תפוחי האדמה הוא נשא לאישה פסיפלורה ממשפחה טובה (בכל זאת פרי התשוקה, נאי נאי נאי נאי). יום אחד הוא ורעייתו ברוריה ערכו טוזיג ביער. הם לא ידעו שזה היה היער האפל™ המאודה. הם גם לא ידעו שמה שהם עושים נקרא טוזיג. ברוריה נרצחה ע"י חטיף בוטנים מאודה מיובא מערב הסעודית (עם קרמל מאודה), שכמובן טרח להכין קלטת מפורטת בה מסביר כיצד הוא שונא נבטים ואת הכרובים הציוניים. ברגע זה ולדיסלאב איבד את שפיותו. הוא אהב את אישתו מאוד, כמעט כמו שאישתו אהבה אורז (כן, היא בגדה בו), והאובדן הזה העיק עליו מאוד. הוא הדרדר לסומסום ומכר את העלים שלו תמורת עוד קצת כסף להתמכרות החדשה שלו.

יום אחד, בעודו מפזז ברחובות כשהוא עמוק על סומסום, התנפלה עליו חבורה של עגבניות שרי שגנבה לו את כל הסומסום שנשאר לו מאז ההסנפה האחרונה. הוא הגיע לשפל המדרגה. הוא שכב על הרצפה והחליט שהגיע הזמן לנקמה. הוא חזר אל היער האפל™ המאודה, בו נרצחה אישתו, ונלחם בכל מפלצת שראה. הוא דמיין שהם קפיטליסטים ופרע בהם ללא רחמים (כן, גם ביוגב - הגזר ההומו).

שטאפי וקארלס הודו לולדיסלאב, אך לא נשארו שם זמן רב, מכיוון שהוא קצת הפחיד אותם. הם יצאו מהיער.

"לאן עכשיו?" תהה שטאפי, אך לפני שהספיק קארלס לחשוב על התשובה, שוב נפתח שער בין-גלקטי לצד השביל בו הלכו. הם שמו לב שהמימד ה-13 שונה ל"סגור לרגל שיפוצים".

"הפעם יש לנו זמן לבחור את המימד שנלך אליו", אמר קארלס. "בוא נלך למימד החדר-קטן-וסגור-עם-אדם-בשם-ירוחם-בעל-השפם, המימד ה-9. זה נשמע יחסית בטוח, שם לא יהיו כל מיני מפלצות..."

"יאללה!" הסכים שטאפי בהתלהבות ולחץ על הכפתור של המימד ה-9.

"יאללה" היא מילה שבאה מערבית והשתרשה בתרבות הישראלית כמילת זירוז. לדוגמא: "יאללה, בוא נעשן סמים", "יאללה, נרצח ת'בן-זונה", "יאללה, אנחנו מאחרים ליום ההולדת במקדונלדס" וכו'.

שטאפי וקארלס נפלטו מהשער הבין-גלקטי ומצאו את עצמם, כצפוי, בחדר קטן וסגור. לא היו דלתות, חלונות, אפילו לא שקעים חשמליים - שום פתח לא היה בחדר הזה. הם התפלאו איך עדיין יש אוויר בחדר. הם לא הרגישו מחנק כלל וכלל. קירות החדר היו מקושטים בטפטים סגולים כהים עם הדפסים ירקרקים של חסה. החדר היה ריק לחלוטין מרהיטים, מלבד שרפרף עץ קטן עליו ישב ירוחם בעל השפם, האדם היחיד בחדר מלבדם.

כשאנחנו מדברים על ירוחם בעל השפם, אנחנו לא מדברים על סתם שפם, אנחנו מדברים על... שפם! לא השפם הזה שקונים בסופר ב-3 שקלים לקילו, אלא הזה שמייבאים מארה"ב ומקסיקו. על ראשו של ירוחם ניצב לו בגאון כובע טמבל שקיבל במתנה מהקישוא, כאות הוקרה על עבודתו היוצאת מן הכלל - המצאת מילים. ירוחם היה בעברו בלשן במימד ה-8, מימד ההארדקור של ציפי שביט, אך עזב לטובת מימד משלו עקב ויכוח עם ציפי שביט על הניקוד התקין של המילה "אמבידקסטרוס". (מבין הגדולים שלו באים "פְּרוֹפִיצְל" - בן-אדם שעובד במפעל לייצור טמפו, ו-"חַבִּיס" - הצ'ופצ'יק של השוקו בשקית).

"שלום!" אמר ירוחם מבעד ל...שפם! "אני שמח מאוד שבאתם, אתם יכולים לפלוק לי ירוחם."

"לפלוק לך?" שאל שטאפי בהיסוס. "זה נשמע סוטה..."

"איזה סוטה ואיזה נשר-אמריקני-מצוי, לפלוק משמעותו לנפס!" השיב ירוחם בהתלהבות.

"לנפס?" התפלא קארלס. "ומה זה אומר?"

"נו, אתם יודעים, לאמג, לפלע, לג'מק את המשה, כמו שאומרים..." המשיך ירוחם בעודו מפגין את חיוך הקיבוצניק שלו תוך כדי הרמת אגודלים אופיינית.

"אה..." אמר קארלס כשהוא קורץ בהבנה לשטאפי, "הבנתי... אתה מתכוון ללמש..."

חיוכו של ירוחם התחלף בהבעת זעם גרמפיונית (עוד מילה ממילותיו של ירוחם). "אתה צוחק עליי, לא קיימת כזאת מילה."

"לא קיימת מילה כזאת? נו, באמת," הצטרף שטאפי לבדיחה. "תפסיק לקפנע את השכל, ללמש היא אחת המילים הכי קסוליות שאני מכיר!"

"לא, לא, שטויות, הבלים, אורמיות על גבי אורמיות!" צעק ירוחם בזעם. אגודליו המורמים הפכו לאגרופים, הזעם בהבעת פניו היה ניכר עוד יותר, וכובע הטמבל שלו... טוב, הוא נשאר, אבל הבנתם את הרעיון, הוא היה משוסטן!

"אתם חושבים שאני הפרצרץ שלכם?!" צעק ירוחם בחימה.

"אנחנו מצטערים," אמרו שניהם בפחד כששערות שפמו של ירוחם החלו לנשור. "לא ידענו!"

"אז אם במקרה נפצלתם שהקלפף שלי נאבל, תמקפלו מפה!"

שני הבלגים עמדו מולו במבוכה מבלי לדעת מה לעזאזל הוא רוצה מהם. זה הכעיס את ירוחם מאוד. עשן החל לצאת מאוזניו, אפו, פיו, אבל בעיקר שפמו, שהמשיך להעלות עשן גם אחרי שנשר כולו וחשף שער בין-גלקטי נוסף. השער בלע את מה שנשאר משפמו של ירוחם ופיזר אותו ברחבי מימדים שונים באקראי, כאשר השער עדיין פתוח. ללא השפם, האיזון של המימד הופר. הקירות החלו לרעוד. שטאפי חיבק את קארלס מרוב פחד. קארלס הדף אותו הצידה, אך פחד גם הוא. לפתע, השרפרף התפרק, הטפטים התקלפו והגג עף למעלה, התפוצץ ונפל עליהם בתור אבק אפור ומוזר תחת השמיים, שלפי מה ששטאפי וקארלס כעת גילו, היו ירוקים. הקירות המשיכו לרעוד כמה דקות נוספות עד שהם נפלו כלפי חוץ וחשפו מרחבים עצומים של שדות של צמחים צהבהבים ועצים כחולים בעלי גזע כתום.

גבותיו של ירוחם (שנראו כמו שני שפמים) התרוממו לפתע. "שמיים ירוקים..." אמר ירוחם בהרהור. "אני אקרא להם מקשון, ולצמח הזה נפחיס...". הוא החל לשוטט ברחבי המימד ולקרוא לדברים בשמות מוזרים. לאחר מכן הוא נפרד משטאפי וקארלס בברכת סבחון, בעודם הולכים לעבר השער שמוביל למימד ה-13, שעכשיו היה כתוב עליו "מימד האופל - חדש!!!"

וואו, אנחנו כבר מתקרבים יותר ויותר לסוף הסיפור. עוד שניים-שלושה פרקים וזהו, אני חושב. בכל מקרה, אני מקווה שנהניתם מהפרק!