מוות וכעכים

בא לי לכתוב פוסט, ואין לי על מה. זה קורה לי יותר מדי. פשוט לא קורה לי שום דבר מצחיק.

בואו נראה...

מחר אני מקבל את התעודה. זה לא בדיוק מצחיק, למרות שהתעודה בטח תהיה די קרובה לבדיחה. לא שאני אצחק... טוב, בעצם אולי אני כן אצחק, תמיד יש סיכוי שיהיו הערות מטומטמות מהמורים.

טוב, אם אין על מה לכתוב, אני אכתוב סיפור:

"גבעת-תאנים"

השעון המעורר צילצל, אך ששי לא רצה להתעורר. "סתום ת'פה!" הוא צעק לשעון שלו, אבל זה לא ממש עזר. אולי זה היה בגלל שמוחו היה ישנוני ומעורפל, אבל הוא היה בטוח שהשעון התחיל לצלצל חזק יותר אחרי שהוא צעק עליו.

"נו, אני מצטער," אמר ששי לשעון, "לא התכוונתי..."

השעון כנראה קיבל את ההתנצלות, והפסיק לצלצל. ששי חזר לישון, והתעורר ב-15:00 בדיוק. "טוב, אולי פספסתי את ביה"ס," חשב ששי, "אבל לפחות אני מדויק". הוא התלבש ויצא לרחוב. "גבעת-תאנים... איזה שם מסריח לעיר," הוא חשב, אך מהר מאוד התחרט על כך שקרא למקום הקטן הזה "עיר". לפתע, ראה שקל על המדרכה. הוא התכופף להרים אותו, וחש בעיטה חזקה באחוריו, שהפילה אותו ואיכשהו גרמה לו לבלוע את המטבע.

ליד המקום בו שכב ששי עמדו שני ילדים בני 12 והסתכלו עליו בעיניים תוהות.

"תעשה משהו," אמר אחד מהם.

"תעשה אתה משהו," השיב השני, "אתה זה שבעטת בו."

"לא רוצה!"

"מה לא רוצה?! אתה חייב!"

"אה, כן?! תכריח אותי!"

שני הילדים התחילו לריב. הם נפלו ליד המקום בו שכב ששי והמשיכו להתקוטט על המדרכה.

"יא מטומטם, 'סתכל לאן 'תה נוסע!" צעק בקול מר גרשון בן-לולו, סמנכ"ל מחלקת פרסום בחברה אלמונית שמייצרת נייר טואלט. לא היה אף-אחד בכביש הצר מלבדו, אבל הוא פשוט אהב לצעוק, לא משנה על מי ולמה. לפתע נגמר לו הדלק. דווקא עכשיו, בכביש שולי בחור נידח בשם גבעת-תאנים. הוא קילל את המכונית, את מיכל הדלק, את הצמיגים, את הרדיו ואת אימו של הפיליפיני שייצר את כל הדברים שקילל קודם לכן. אח"כ הוא יצא מהרכב ובעט בזעם בקטנוע שחנה שם.

"בונא, מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק בעל הקטנוע ורץ לעברו.

גרשון, שכבר היה מעוצבן מלכתחילה, התעצבן עוד יותר, ופלט שפע קללות במגוון רחב ויחסית מפתיע של שפות. התגובה מצד בעל הקטנוע לא איחרה לבוא - אגרוף לעין. הם התחילו לריב, ומעדו על שני ילדים שרבו גם הם באותו המקום.

"ילדים, אנחנו מנסים לריב פה," הסביר בעל הקטנוע, "לכו תמצאו מקום אחר!"

"זובי!" השיב אחד הילדים, "אנחנו היינו פה קודם!"

ששי, שהתפתל על הרצפה הנהן, ובמאמץ רב הצליח לפלוט כמה מילים - "כן, הם צודקים, הם היו פה קודם."

"רואה?" אמר הילד השני בהתנשאות.

"אז מה?" התפרץ גרשון בן-לולו, "מה יש? קצת כבוד למבוגרים! באמת, מה שהולך פה במדינה..."

הילדים לא אהבו את העובדה שמתייחסים אליהם כך, לכן, בתיאום מושלם, דחפו את גרשון לכביש. גרשון התנגש עם הראש במכונית שלו ואיבד את הכרתו. בעל הקטנוע היה מזועזע מהחוצפה שלהם, והחל לריב עם שניהם.

לאחר כשעה, שני הילדים הובסו והיו מוטלים מעולפים על המדרכה, או אולי אפילו מתים - בעל הקטנוע לא היה בטוח. תשוש מהמאבק האלים, הוא התעלף, כמו מתוך הזדהות, ונפל כך שראשו היה מתחת לגלגלי המכונית של גרשון.

אדם פוזל בשם גורדי, שנקלע למקום במקרה וראה את המצב, החליט שזה יהיה מאוד מצחיק למלא את מיכל הדלק של המכונית ולדרוס את גרשון ואת בעל הקטנוע. הוא צדק, או כך לפחות חשב, וצחק בעודו דורס אותם ומסתלק מהמקום במהירות.

המשטרה הגיעה לאחר שלוש שעות. ברגע שראה המפקח כהן את חמש הגופות שהיו מונחות בפוזיציות מוזרות על הקרקע, הוא נאנח באיטיות ואמר באכזבה "שוב זה קורה?!".