מוות וכעכים

חזרתי! חזרתי משיטוטים ברחבי המדינה בניסיון לברוח מקטיושות! אני ושאר המשפחה מנצלים את המלחמה בעיקר בשביל לבקר חברים וקרובים במקומות קצת יותר בטוחים. למי שלא יודע, אני גר בחיפה, והטיל הראשון שנחת בעיר נפל ברחוב שלי. חתימות אח"כ. בכל מקרה, בעקבות האירוע הזה הוחלט שנוסעים לקרובים ברחובות. כשהיינו שם היה שקט. חזרנו אחרי יום, ואז שוב התחילו להפציץ. הו, האירוניה.

בכל מקרה, כמה ימים אחרי זה התנחלתי אצל יעל לדי הרבה זמן, בערך שבועיים, כי לה יש ממ"ד, כי המקלט שלנו הוא בעצם מחסן, וכי היא מגניבה. אבל בעיקר בגלל ה"מקלט" שלנו. השימוש העיקרי שלו הוא כבית מלון לחתולים, פרעושים ואופניים של ילדים ערבים. אנחנו אפילו לא טורחים לרדת אליו, אנחנו יוצאים לחדר המדרגות כשיש אזעקות. אצל יעל היה כיף, אבל כל מה שעשינו הסתכם בלופים בין הטלוויזיה למחשב, עם הפסקות מידי פעם לאוכל, שינה וריצה לממ"ד כשיש אזעקה.

ביום שישי נסעתי עם המשפחה לרמלה, לבקר את איתן (שפתח בלוג חדש, אז תלחצו באיטיות על הלינק ואף אחד לא ייפגע, ברור?) ומשפחתו. הסתובבנו קצת ברחובות רמלה האפלים והיה נחמד. אתמול הלכנו לת"א ושם פגשנו את יעל, שנסעה לבקר את סבתא שלה. בת"א, חוץ מלשוטט ללא מטרה וללכת קצת לאיבוד, נהנינו מהיותינו פליטים מסכנים מהצפון (חוץ מאיתן, אבל הוא מרמלה, אז זה יותר גרוע). שיחקנו מיני-גולף (וגילינו שזה יותר קשה ממה שזה נראה ושזה כיף רק אם מרמים) והיינו בקיר טיפוס (איתן התחזה בהצלחה לפליט מהצפון וקיבל טיפוס נוסף בחינם). היום נסענו לפארק המים "ימית 2000", וגם לשם גררנו את יעל. אני גאה להגיד שלמרות התורים הארוכים, עליתי על כל המגלשות שלא היו מיועדות לילדים קטנים.

בכל מקרה, היום חזרתי, עוד מעט אני בטח שוב אחזור להתנחל אצל יעל, ולצערי, זה כל מה שאתם, הקוראים המסכנים והעזובים, מקבלים להפעם. מצטער, לא קורה שום דבר מצחיק. חוץ מהמלחמה וכל זה, אבל יש לכם מספיק אנשים אחרים שיכתבו על זה. שמרו על עצמכם, ואל תשכחו לקחת מטריה, למקרה שתיפול קטיושה!