מוות וכעכים

שלום לכולם! התגעגעתם? אה, לא שמתם לב שנסעתי? טוב, נו, זה מספיק קרוב בשבילי. אז למי שלא ידע, או סתם לא שם לב - טסתי לרוסיה ב-29/12/06 וחזרתי שלשום. אפשר להגיד שזאת הייתה ירידה לצורך עלייה (אפשר גם לא להגיד, כי זאת בדיחה די גרועה). איתי טסו אמא שלי, אחותי ואיתן, חברי הרמלאי. לקחתי איתי לרוסיה פנקס שקיבלתי ליום ההולדת ותיעדתי את המסע, וכעת הגיע הזמן לספר הכל גם לכם. הנה החלק הראשון של המסע:

29/12/06
הנה מתחיל המסע לרוסיה, ארץ הוודקה וה... אממ... עוד וודקה (אולי זאת אותה וודקה ואתה סתם רואה כפול). האקשן מתחיל עוד לפני שבכלל המראנו. איש אחד התחיל להתווכח עם הדיילת בגלל שצוות המטוס מאחסן לחמניות בתאים שמיועדים למזוודות, וזה נורא מפריע לו. זה די מוזר שבכלל מאחסנים שם את האוכל שלנו. אני לא אופתע אם אני אשמע את הטייס מכריז משהו בסגנון "גבירותיי ורבותיי, אחד המנועים שלנו התפטר כרגע, ואנחנו עומדים להתרסק. אל דאגה, לחברה שלנו יש הרבה ניסיון עם התרסקויות. אתם כנראה כמעט ולא תמותו. התרסקות נעימה!"

עכשיו השעה היא בערך 23:00, ולמרות כל הסיכויים - הצלחנו לנחות בשלום. הצלחנו גם לרדת מהמטוס ולצאת משדה התעופה של מוסקבה, אבל לא לפני שעיכבו את איתן בגלל שהויזה שלו אוקראינית ולא רוסית. כאן בעצם טמון הפיתרון לשאלה הנצחית - מה ההבדל בין רוסים לאוקראינים? אוקראינים הם רוסים שצריכים למלא טופס בשביל להיות רוסים.
בשדה התעופה אסף אותנו אנטולי, הבערך-דוד שלי. למה "בערך"? כי הוא הבעל של הבת של אחותו של אבא של אמא שלי. אני לא בדיוק יודע איך להגדיר את זה. הוא הסיע אותנו במכונית שלו, שבה ההגה מצד ימין. הכבישים ברוסיה זה דבר מוזר. נוהגים בצד ימין של הכביש, כמו בישראל, אבל יש גם מכוניות כמו בישראל וגם מכוניות כמו של בערך-דוד-אנטולי. הבדל נוסף הוא שהיה שלג על השוליים של הכביש. את זה אין לנו, לפחות בחיפה.
כמו שכל אדם בעל ידע בסיסי בגיאוגרפיה יוכל לומר לכם, רוסיה זה דבר גדול. ממש גדול. ככה גדול (~מראה עם הידיים~), בעצם אפילו יותר. מוסקבה, לדוגמא, מכילה כ-8 מיליון אנשים והיא יותר גדולה מכל ישראל. מהסיבה הזאת, אני לא בטוח איך נצליח לראות את מוסקבה מבלי לפספס חלקים נרחבים ממנה, אבל מי יודע, אולי נצליח. בטח יש תוכנית.
בערך-דוד-אנטולי, יחד עם אישתו - בערך-דודה-זינה, גרים בפרברים של מוסקבה, משהו שהוא בערך כמו היחס בין הקריות לחיפה, רק קר יותר, גדול יותר, ופחות... אממ... הקריות. כמו הרבה מהבתים פה, הבית כולו בנוי מלבנים אדומות, ולמרות שזה בניין קומות, חלק מהגג שלו הוא גג משולש. הבתים פה מאוד ציוריים, בצבעים בוהקים, בעיקר אדום וכחול. גם הדירה, כמו הבניין וחלקים מהעיר שהספקתי לראות, מאוד יפה.
המיקום של הבית מאוד מתאים לנו. הוא נמצא במן אזור של מגרשי ספורט ושאר הטבוץ. יש שם גם בריכה, והכל קרוב לבית. אבל הכי חשוב - שלג! בין בניין לבניין יש הרבה מקום שבו מצטבר שלג, ואנחנו מתכננים לנצל אותו למטרותינו. בקיצור, בינתיים כיף וימשיך להיות כיף.

30/12/06
היום הזה כלל הרבה מאוד נסיעה. זוכרים שמוסקבה ממש ממש גדולה? אז היום עשינו בה סיבובים וחצינו אותה הלוך ושוב כמה פעמים. כמובן שלא ראינו הכל, אבל ראינו הרבה. אני לא אתחיל לתאר הכל כאן, מי שמעוניין שייסע בעצמו, או שסתם יקנה גלויות.
אחת מהנסיעות ברבחי מוסקבה הייתה לביתם של סרגיי וטניה, גם הם מקורבים אלינו בצורה מסובכת כלשהי (או שהיא לא מסובכת וסתם שכחתי אותה). שם חגגנו את השנה החדשה שתבוא בקרוב, את הפגישה שלנו איתם ואת יום ההולדת של בנם פאבל. חגגנו את זה בעזרת אוכל, והרבה ממנו. הבית שלהם הכיל הרבה חיות מתות על הקירות והרבה חיות מתות על שולחן האוכל. היה טעים (לא האלה שעל הקירות!). בחגיגה היינו אני, אחותי, אמא שלי, איתן, אנטולי וזינה, בנם ליושה עם החברה שלו, סרגיי וטניה, ילדיהם - פאבל וקטיה, החברה של פאבל, וחתול ג'ינג'י קטן בשם וסילי. וסילי היה אחת האטרקציות הראשיות בחדר, וגם החיה היחידה בבית שעדיין בחיים.
אחרי מרתון האכילה, יצאנו החוצה אל גבעה שהייתה ליד הבניין שבו היינו והחלקנו למטה, ישובים על איזה שטיחון שמצאנו שם, או חתיכת קרטון, או סתם על התחת. היה כיף. זאת הייתה הפעילות-הקשורה-לשלג הראשונה שעשינו עד עכשיו, נקווה שהכל יילך כמתוכנן ויהיו עוד.
חזרנו מהסעודה די מאוחר, אחרי נסיעה ארוכה נוספת דרך מוסקבה באוטו של ליושה. עכשיו כבר בערך 2:00, מה שאומר שהיום ה-31, ולא ה-30 כמו שכתבתי קודם! עבדתי עליכם! חה חה!!! חה! חה... אוקיי, נרגעתי. לילה טוב.

31/12/06
תראו מה זה - היום האחרון של שנת 2006! מי היה מאמין שנגיע עד הלום? במיוחד עם הנהיגה של ליושה... היום נסענו עוד קצת ברחבי מוסקבה, כדי לראות את מה שלא הספקנו אתמול. את רוב היום בילינו בנסיעה עם ליושה וחברתו אנה. ראינו כל מיני בניינים ואנדרטאות והיינו בכיכר האדומה (אני מקווה שככה קוראים לזה, אני לא בטוח לגבי השם של זה בעברית. נו, זה המקום הזה עם הקרמלין. מה זה הקרמלין? נו, זה הבניין הזה עם הגגות השפיציים הצבעוניים. מה זה גגות? נו, באמת, אתם צריכים עזרה מקצועית!). תכננו ללכת להחליק על הקרח, אבל היה תור ענקי, אז החלטנו לוותר וחזרנו למכונית.
נסיעות עם ליושה זאת דוגמא מצויינת למה אסור לתת לרוסים רשיון, לפחות לא ברוסיה. הכבישים ברוסיה שונים מהכבישים בישראל. יש פחות סימונים, פחות תמרורים, פחות קווים, פחות חוקים ולאנשים פחות אכפת. מה שיש יותר זה אלכוהול. במהלך הנסיעה ליושה שתה רדבול (שלא מכיל אלכוהול, אבל זה עדיין מסיח את דעתו מהכביש), דיבר, צחק ופילו שם את הראש על ההגה. באחת העצירות הוא קנה שמפניה ומזג קצת לכולם, כשהוא שותה ישר מהבקבוק. כמובן שהוא לא נהיה שיכור מזה, אבל בכל זאת, זה בטח לא עזר לו לנהוג.
אם כבר הגענו לנושא החביב על רוסיה בערב זה - אלכוהול, אז מסתבר שגם אני, כרוסי בערב הסילבסטר, מחויב לשתות אותו. אני לא שותה, ואחותי ואיתן, שיודעים את זה כבר מזמן, עדיין מזועזעים עד עמקי נשמתם, כך מסתבר. לכן, בערב זה, הם לקחו על עצמם את האחריות הפטריוטית-רוסית שהיא לשכר אותי. תהיה ארוחת רוסים עם הרבה אלכוהול, אז זה נשמע כמו הזדמנות מצוינת עבורם. נראה איך יילך להם. אם אני אזכור את זה, אני מבטיח לדווח.
שנה טובה!

1/1/07
שנה (אזרחית) חדשה הגיעה והביאה איתה יום לא כל-כך שונה משאר הימים, אבל אנשים התעקשו לעשות בו דברים מטומטמים, מה שכמעט הופך אותו למיוחד (כי אנשים מטומטמים לאורך כל השנה). מנת הטמטום שלי החלה כשהסכמתי ללכת עם אחותי, איתן, ליושה ואנה למועדון לקראת השנה החדשה. אבל לפני שנתחיל לדבר על המועדון, נציין שהייתה לפניו ארוחת-רוסים לקראת השנה החדשה, כפי שציינתי אתמול. דבר נוסף שציינתי אתמול - איתן ואחותי ניסו לשכר אותי, אך לא היו טובים בזה במיוחד, בהתחשב בזה ששתיתי רק חצי כוס שמפניה (וגם זה באופן חד פעמי בחצות). אני כמובן לא מומחה בעניין, אבל אני די בטוח שנשארתי פיכח.
לאחר אכילה מרובה הלכנו למועדון. הטמטום שלי לא נפסק כאן, כי נתנו לי לשמור על הכסף (וזה כבר טמטום מצידם). את הכסף שמתי בכיס די עמוק. כל-כך עמוק שהוא הגיע עד האדמה, דרך חור לא קטן. כך יצא שאיבדתי 2100 רובל, שזה בערך 353 שלקים. ליושה נאלץ לשלם עליי, על איתן ועל אחותי.
המועדון נקרא XXL, ונראה היה שזאת המידה של חלק מהנוכחים (בבגדים, לגבי דברים אחרים לא בדקתי). אנחנו היינו היחידים במועדון מתחת לגיל 20, אולי אפילו 25. ליושה ואנה, שאכן היו מעל גיל 20, הלכו לרקוד ואנחנו נשארנו לעמוד במקום ובהינו במועדון. הייתה שם כמות די מעטה של אנשים, בהשוואה לכמות שיש במועדונים בישראל (או אולי גם במועדונים אחרים ברוסיה). היו בו חלקים שנראו ממש כמו מסעדה (והריחו כמו אגף המעשנים במסעדה). את האוכל החלק הזה הגישו מלצריות ממורמרות עם כובעי סנטה קלאוס. בצידה של רחבת הריקודים הייתה במה קטנה, ועליה רקדה בחורה שכמעט הייתי קורא לה לבושה. כמעט. היא רקדה ורקדה עד שבא להחליף אותה בחור קצת יותר לבוש, שלו, בניגוד אליה, היה משהו מעל התחתונים. הוא נראה די גיי, כי הייתה לו גופיה חצי-שקופה, וגם כי הוא רקדן. כנראה שהקהל אהב אותו פחות, כי לאחר כמה דקות של ריקוד החליפה אותו בחורה-כמעט-לבושה 2. כולם אהבו את בחורה-כמעט-לבושה 2. כנראה שזה היה כי היא הייתה עוד פחות לבושה מהקודמת, אבל אולי היא רקדה יותר טוב. לא יודע, לא ממש שמתי לב לזה.
בשלב מסוים אחותי ואיתן, בעידודו של ליושה, הלכו לרקוד, וגם אני הצטרפתי, כי לא התחשק לי לעמוד לבד ולא לעשות כלום (ביחד זה הרבה יותר כיף). החלטתי לשרוף קצת קלוריות ממרתון הפיטום שעברתי במהלך הימים האחרונים והתחלתי לרקוד. למילה "לרקוד" יש שני פירושים. האחד - ריקוד אמיתי, עם סגנון מוגדר וצעדי ריקוד מוגדרים, שיש להם או מורה לחוג במתנ"ס או כוריאוגרף הומו. השני - ריקוד במועדונים. לבנות זה אומר להתפתל, להרים את הידיים למעלה ולהיראות מה-זה סקסית. לבנים זה אומר לזוז קצת מצד לצד, לעשות תנועות מונוטוניות עם הידיים כשהן קפוצות לאגרופים ולהיראות מה-זה קשוח. מידי פעם יש את אלה ששתו יותר מדי ומתחילים לקפוץ ולהרים את הידיים למעלה (ולהיראות מה-זה שיכור). אני בחרתי באפשרות שמושכת הכי פחות תשומת לב - הריקוד המה-זה-קשוח, ודבקתי בו למשך כמה שעות מתישות.
אחרי פרק זמן כלשהו, בחורה-כמעט-לבושה 2 הוחלפה ע"י בחורה-כמעט-לבושה 3, ולאחר מכן היא הוחלפה ע"י בחורה-כמעט-לבושה 4, שהייתה למעשה בחורה-כמעט-לבושה 2, רק בכמעט-לבוש אחר.
לבסוף החלטנו שזהו זה להיום וחזרנו במונית, בעוד ליושה ואנה נשארו במועדון. הלכתי לישון בערך בשש בבוקר. התעוררתי בחמש וחצי אחר-הצהריים. זה שיא חדש, אפילו בשבילי, למרות שזה לא כל-כך נחשב, בהתחשב בשעה שבה הלכתי לישון. שאר היום עבר בלי שום פעילות יוצאת דופן, מלבד הצגה קטנה שנערכה עבור לאוניד בן השנתיים, הנכד של אנטולי וזינה שגר איתם, שבה אמא שלי התחפשה לסנטה קלאוס והביאה לו מתנות.
בסופו של דבר, היה יום לא רע למרות הכל.

טוב, ארבעה ימים זה מספיק להיום, את ההמשך אני אפרסם בהזדמנות אחרת.
נתראה בשמחות, יא שוורצע חייע!