מוות וכעכים

תחזיקו חזק, ילדים, כי הנה מגיע החלק השני של התיעוד של המסע שלי לרוסיה! (לחלק א' לחצו כאן).

3/1/07
כפי שבטח שמתם לב, דילגתי על יום. זה קרה מפני שה-2/1/07 לא היה יום מרגש במיוחד, וכלל בעיקר התארגנויות למיניהן. בערב של יום זה, נסענו לתחנת הרכבת של מוסקבה ועלינו על רכבת לסמרה, עיר הולדתי. נחזור שוב לפינתנו "רוסיה זה פאקניג גדול, בנאדם!" - הנסיעה ממוסקבה לסמרה אורכת 17 שעות. רק על הנסיעות לסמרה ובחזרה הולך להתבזבז לנו כמעט יום וחצי. עקב אורכה של הנסיעה, ובגלל שהיא בלילה, מוכרחים הנוסעים ללון ברכבת. כלומר, לא מוכרחים, אבל זה מומלץ ע"י 9 מתוך 10 רופאים לא להישאר ללא שינה במשך יומיים ברצף (העשירי רופא שיניים, אז זה לא ממש התחום שלו).
המיטות שלנו היו די מרוחקות אחת מהשניה, וכולן חוץ מאחת היו למעלה. בדר"כ זו לא בעיה, אבל שם - לטפס למעלה בזמן שהרכבת נוסעת זה רעיון לא רע לספורט אתגרי חדש. גם השירותים שם היו תופעה. זאת גרסא משודרגת של קליעה למטרה - השתנה לתוך אסלה ברכבת נוסעת.
בסופו של דבר, אני ואמא שלי הינו היחידים שהצליחו לישון כמו שצריך - איתן לא ממש נכנס לשטח שהקציבו למיטה שלו (סוף כל סוף - יתרון בלהיות נמוך!) ואחותי קיבלה מיטה ליד קבוצה של שיכורים ששתו ועישנו לידה, לכבוד השנה החדשה (בטח שתו די הרבה, כי הם איחרו ביום).
הגענו לסמרה, טיילנו בעיר. אני לא זכרתי שום דבר ממנה, כי הייתי בן שלוש וחצי כשעזבנו. אחותי, שגדולה ממני בשנה, זכרה קצת מהבית הישן שלנו. פגשנו קרובים, ערכנו שתי ארוחות-רוסים, עלינו כמה קילוגרמים, חזרנו לביתה של סבתא סוניה, שאצלה אנחנו מתארחים, הלכנו לישון. לילה טוב!

4/1/07
התעוררתי היום בביתה של הסבתא סוניה מהצלצול הנוראי של הטלפון שלה. אחרי שהיא הרימה את השפופרת חזרתי לישון, אבל רק עד לשיחת הטלפון הבאה. אחרי שכולם היו ערים באופן סופי למדי, ומלאים באופן סופי למדי בארוחת הבוקר, יצאנו אל עבר יעד מעט לא אופייני לטיול ברוסיה - פארק מים. פארק המים של סמרה היה מקורה ומחומם, שלא תחשבו שנאלצנו לסבול את הקור שבחוץ (מעלה אחת מעל האפס, וזה עוד נחשב די חמים בחורף). הפארק לא היה גדול במיוחד בהשוואה לאלה שיש בישראל, כנראה כי זה פשוט לא מקום שמתאים במיוחד לפארק מים. בעקבות הביקור הגעתי לכמה תובנות לגבי רוסים. גם הם, ממש כמו ישראלים, שומרים מקום לעשרה אנשים ומנסים להידף בתור, אבל איכשהו אצלם זה נעשה באופן יותר שקט ונינוח. תובנה נוספת - רמת הכוסיות פה לא עולה על זו של ארצנו הקטנטונת. הסטיגמה על סמרה, מסתבר, היא ששם יש את הנשים הכי יפות. לאחר תצפית מעמיקה, הממצאים מצביעים על כמות מכובדת של כוסיות, אך באיכות שאינה עולה על הכוסיות שלנו. בנוסף, ניתן להבחין ששם יש יותר כוסיות עם פנים יפות, אבל פחות עם גוף יפה. אבל לא יודע, אני לא מומחה, אולי פשוט לא הסתכלתי מספיק. אני אשתדל להסתכל יותר אם נחזור לשם מתישהו. אתם יודעים, למטרות מחקר.
פעילות נוספת שבה לקחנו חלק היום הייתה סיור בקניון. עברנו בחנויות רבות, אבל לא הצלחנו למצוא אף חולצה שכתוב עליה משהו ברוסית (זה מה שאני מתכנן לקנות ליעל). נצטרך לחפש שוב בפעם אחרת.
אחרי שלל הפעילויות נסענו לביתם של דוד לאוניד ודודה לנה, לסעודת-רוסים נוספת. בין היתר נכח שם סלבה, חברו הותיק של אבא שלי, שביקש ממני למסור לו ד"ש (אולי אם אני אכתוב את זה פה אני לא אשכח. אולי.). כעת הגיע זמן לישון לקראת עוד יום מלא פעילויות ועוד שלוש עד שמונה ארוחות משפחתיות.

5/1/07
היום התחיל בהשכמה מוקדמת בסביבות 11:00. לאחר כל ההתארגנויות, נסענו לארוחת רוסים נוספת (כמה מפתיע). הנוכחים בארוחות האלה נעשים פחות ופחות מוכרים, ופחות ופחות מקורבים אליי, אבל לא נורא, העיקר שנונתים לנו אוכל. למרות שבמחשבה שניה, זה בדרך-כלל יותר מדי אוכל.
בזמן שישנו, מסתבר, סשה (אח של לנה, שהיא אישתו של לאוניד, שזה אח של אבא שלי) קנה לנו מתנות - צעצועים שמדברים כשלוחצים להם על הבטן. אחד מהם - ג'ירפה שמספרת שהיא גבוהה ויפה הודות להיותה ילדה טובה שאוכלת הרבה ומקשיבה להורים - הולכת להיות המתנה שלי ליעל.

6/1/07
הזמן עובד כל-כך מהר שאני לא מספיק לתעד את מה שוקרה בו. אתמול לא הספקתי לסיים את התיאור של המאורעות בגלל השעה המאוחרת שבה הוא נכתב.
אז אתמול, אחרי ארוחת הרוסים של הצהריים, נסענו להחליק על הקרח עם בני דודינו - פשה, לנה ואירה, אבל נוכחנו לגלות שרחבת ההחלקה במקום שהיינו בו הייתה מפלסטיק וקטנה יותר מזו שיש לנו במטולה. החלטנו לשחק קצת הוקי-אוויר (ניצחתי את איתן שלוש פעמים ואת פשה פעם אחת) ולאחר מכן באולינג (גם בזה ניצחתי! 108 נקודות!). אחרי שסיימנו עם המשחקים, יצאנו לטייל ברחובות סמרה. ראינו את העיר, נכנסנו לחנות או שתיים, נכנסנו לבית קפה, נסענו גם באוטובוס וגם בחשמלית, וכל זה אפילו בלי להידרס בדרך. יצאנו מהחשמלית והלכנו לביתה של סבתא סוניה לארוחה נוספת וממלאת במיוחד. אחרי שכולם הלכו, צפינו בקלטות של אירועים משפחתיים עד שלוש בלילה והלכנו לישון.
למחרת בסוף הבוקר, התעוררנו והתחלנו מיד להתארגן לקראת נסיעת הרכבת חזרה למוסקבה. נכנסנו לרכבת, שיחקנו במשחק קלפים בשם "יניב" שתירגמנו ל"ווניה". כשהרכבת עצרה בעיר בשם סיזרן, עיר הולדתה של אימי, עצרנו לחמש דקות והספקנו לפגוש קרוב משפחה נוסף שהביא לנו שוקולדים. כולם פה מנסים לפטם אותנו, חשבנו שעל הרכבת אנחנו בטוחים... בכל מקרה, אנחנו עדיין על הרכבת והנסיעה עוד ארוכה. מחר נגיע למוסקבה לימים האחרונים של המסע שלנו. זה הכל להיום.

8/1/07
אתמול בבוקר ירדנו מהרכבת ונסענו לביתם של זינה ואנטולי. רוב היום עבר ללא אירועים משמעותיים. בשלב מסויים, החלטנו לנסוע לרחוב כלשהו במוסקבה שבו מרוכזות הרבה חנויות מזכרות. השגנו מתנות לכולם, ואני מצאתי את המתנה שרציתי לתת ליעל במקור - חולצה שכתוב עליה משהו ברוסית. מצאתי לא סתם חולצה שכתוב עליה משהו ברוסית, אלא חולצה שכתוב עליה ברוסית "אמור לוודקה לא!".
והנה הגיע לו היום האחרון של הטיול שלנו. היה כיף. הנה כמה תובנות אליהן הגעתי בעקבות הטיול:

• יש לי הרבה קרובי משפחה.
• רוסיה זה דבר גדול.
• לא כדאי להיות נהג ברוסיה.
• לא כדאי להיות הולך-רגל ברוסיה.
• החיים משמינים את כולם, גם את אלה שאמרו עליהם פעם שהם אף-פעם לא ישמינו. אם מישהו רואה שזה מתחיל לקרות לי, הוא מוזמן להביא לי כאפה.
• אני לא הולך לשתות יותר תה בחיים, או לפחות עד שיכריחו אותי.
• צריך לחזור לכאן שוב בתקופה שבה יש יותר שלג.
• צריך גם לחזור לכאן שוב בקיץ, ואז יהיו דברים אחרים לעשות שלא קשורים לשלג.
• היה כיף.

זהו, זה כל מה שאני יודע, אני נשבע, אז די עם האיומים!

להתראות לרובכם!