"אין מלאכים בשמיים" - סיפור בהמשכים

קודם כל, סליחה על חוסר העידכונים!

הפרק הבא יעלה הכי בהקדם שאני יכולה, בגלל הצבא.

אז אנא סלחו לי.

= מפרק 26 =

ואז אני נכנס לחדר ושואל האם
כולם פה, כלומר בסדר, כולם עוד חיים.
ואת שרה עם גיטרה געגועים לים.
כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם.

=פרק 27=

"או הינה את סוף, סוף" אמר טל שנכנסתי לכיתה ואני נבהלתי כי הייתי עסוקה יותר מידי בלחשוב.
"מה את קופצת?" שאלה שיר שצצה מאחוריו וחיבקה את זרועו, חיוך קטן עלה על פני בעודי חושבת כמה מתאים לה לעמוד ככה לצידו.
"סתם, מה רצית?" שאלתי.
"מסיבת שחרור" אמר טל בחיוך חתום.
"אה?" 
הוא הסביר לי על מה הרעיון שלו בהתלהבות סוחף ביחד איתו את שיר. "ומה ליאת אמרה על זה?" שאלתי.
"היא דווקא אהבה את הרעיון" אמר טל.
"אז נשמע לי סבבה" אמרתי.
"יופי, אז יום שישי" אמר טל.
"טוב" אמרתי.
"את לא נראית מתלהבת" אמרה שיר.
"זה לא זה" אמרתי "אני סתם עייפה" שיקרתי.
"טוב" אמרה שיר מודאגת.
חייכתי אליה כדי שתסיר דאגה מליבה. 
הלכתי וישבתי במקום שלי השענתי את ראשי על השולחן,

חושבת מה באמת גרם לי לדחות ככה את שחר? האם בגלל שנפגעתי מבן? או שבגלל שהלב שלי נעול על בן?
עצמתי לרגע את עיני, אוחח בן כמה שאני רוצה אותו!! וכמה הוא לא יוכל להיות שוב שלי.
"היי" אמרה ליאת.
"היי" מלמלתי בלי להסתכל עלייה.
"מה קרה?" שאלה ליאת.
"סתם"
"בן?"
"בערך"
"פרוט.."
"אני פשוט לא מצליחה להמשיך הלאה" אמרתי "זה מפחיד אותי מידי"
"עדיין אוהבת אותו?" 
"כן"
"את יודעת הוא לא כזה נורא"
"מי ישמע כמה את מכירה אותו" 
"דווקא דיברתי איתו אתמול" אמרה ליאת, ועכשיו דווקא כן הסתכלתי עלייה.
"מה?"
"אתמול שחזרתי ממך נתקלתי בו במקרה, הוא שאל מה איתי אחרי מה שקרה עם עמית"

הסבירה ליאת "זה הכל! הוא מצליח להבין אותי בגלל מה שהיה עם אח שלו"
"טוב" אמרתי לא יודעת מה הרגשתי, רציתי גם אני לדבר איתו.
"זה לא מפריע לך?" שאלה ליאת.
"למה שזה יפריע לי?" שאלתי. שאלה טובה :\
"אויי זה כן מפריע לך!" אמרה ליאת "ידעתי שלא כדאי לדבר איתך,

שמעי מעיין את יודעת שאני אוהבת אותך אבל בגלל שנפרדתם אסור לי לדבר איתו?"
"לא, זה לא קשור" אמרתי "סתם אני מתגעגעת אליו"
"אז אולי תדברי איתו ותחז..."
"לא" אמרתי "הוא רוצה לטוס עם יעל".
"ואיך את אם זה?"
"על הפנים" 
"אז תגידי לו"
"זה לא יעזור, אני הסיבה שהוא רוצה לטוס" אמרתי "כדי שאני יוכל לשכוח אותו"
"את תתגברי עליו" אמרה ליאת.
"אני מקווה" אמרתי.

שחזרתי הביתה פתחתי סתם הרדיו. 
התנגן שמה שיר של שלמה ארצי 'נצמדנו'.
נאנחתי בשקט. כמה התגעגעתי אליו, אל הגוף שלו, על הפנים שלו, אל המגע שלו, אל כל כולו.

ואז אני נכנס לחדר ושואל האם
כולם פה, כלומר בסדר, כולם עוד חיים.
ואת שרה עם גיטרה געגועים לים.
כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם.

לקחתי גלידה מהמקרר

 והתיישבתי על הספא. צחוק ממורמר יצא מפי כאשר הגיע לקטע בו הוא שר.

אני לא אספר הכל על איך עשינו מין
נצמדנו לאלוהים גדול בתוך אצטדיונים,
מישל, מישל 
קראתי לך ואת מזה צחקת....

רק עכשיו הצלחתי להבין מה כל כך מיוחד בו, איך שהוא מצליח למוך אותי אליו, רק במבט אחד אני שלו,

 מגע אחד והוא שלי, כל כולו שלי מתמסר אלי באהבה כמו שאף אחד עוד לא הצליח.
התחלתי לצחוק, כמו מטומטמת אני מאוהבת והוא לא רוצה אותי בחזרה ואני צוחקת! כי אין לי משהו אחר טוב יותר לעשות. 
יצאתי מהבית. ראיתי אותו באותו הרגע יוצא גם כן.
"היי" אמרתי.
"היי" אמר בקול שקט עד כדי לחישה.
התקרבתי אליו, הייתי כל כך קרובה אליו עד שידעתי שאם הוא לא יתרחק אני יישאר קרובה אליו ככה כל החיים.
"אני טס מחר בערב"
שמתי אצבע על שפתיו "ששש.." לחשתי "בבקשה אל תוסיף עוד מילה".
"אני לא חושב שזה רעיון טו..."
נישקתי אותו. בהתחלה הוא לא שיתף פעולה, אבל אחר כך הוא לא ידע איך לעצור את זה, הוא חיבק את מותני מצמיד אותי אליו. 
"בוא.." לחשתי והכנסתי אותו אלי הבייתה. 
"מעיין..."
"בבקשה" אמרתי "אני רוצה לישון איתך" 
"מעיין תחשבי על זה שוב כי..."
"לילה אחד אחרון, שנוכל להיפרד" התחננתי.
ולפני שענה לי הצמדתי אותו אלי. 
"אם זה מה שאת רוצה" אמר בן.
"אני נואשת" אמרתי וליטפתי שרירי החזה שלו, ראיתי איך הוא מצטמרר למגעי.

"אני נואשת אלייך, אני רוצה אותך כל כך עד שאם הייתי יכולה הייתי מסיימת את חיי איתך כאן עכשיו"
"די מעיין את עושה את זה יותר קשה ממה שזה" אמר בן.
נישקתי אותו. לילה אחרון שלי איתו, לילה אהבה אחרון שלי איתו.

 הורדתי את חולצתו לאט, לאט הכל לאט כדי ליהנות מהרגע הזה כמה שיותר. 
הוא ליטף אותי בכל מקום שאפשר. הוריד את חולצתי ונישק אותי. 
שסימנו שכבתי בזרועותיו. 
"ניסיתי שלא לאהוב אותך כל כך" אמרתי.
הוא שתק. הסתובבתי אליו. הוא הביט בי בעניים היפות שלו מפחד להגיד משהו.
התקרבתי לאוזנו. "תודה" לחשתי "היית אולי התקופה הכי יפה בחיים שלי, הלוואי זה היה נמשך יותר"
בליבי חשבתי עד כמה אני הייתי מוכנה להתמסר אליו עד שהייתי מוכנה למסור לו את תקופת הרווקות שלי.

וקח נצמדנו שם לאדמה לכיבושים
אני רוצה לישון איתך צרחת לי בכבישים
ולפעמים היית לוחשת לי בין אנשים
בוא נתחתן, תעשה לי ילד, ותכתוב לי שיר.

נרדמתי בין זרועותיו, מוגנת ליום אחד. ממחר הוא יהיה שלה, של יעל.
"בוקר טוב" אמרתי לו בבוקר כאשר ראיתי את עיניו נפתחות.
"בוקר טוב" לחש לי.
"היה לי כיף" אמרתי.
"אז למה את בוכה?" שאל בן "ידעתי שזה לא יהיה רעיון טוב"
"לא" אמרתי "סימנו את זה יפה לא?" ואז פרצתי בבכי "למה אתה עוזב?"
"אני לא רוצה לפגוע בך יותר מעיין" אמר בן.
"אחרי הכל אתה עדיין לא אוהב אותי" אמרתי בעצב "אני מבינה" הוספתי וניגבתי את הדמעות וחייכתי אליו,

 החיוך הזה לשם כינוי היה כנה.
"מגיע לך יותר ממני מעיין, את משהו את, מגיע לך מלך ולא פחות" אמר בן.
חייכתי אליו. "פעם חשבתי שאתה המלך שלי" אמרתי.
"אני מצטער"
"זה בסדר" אמרתי.
"אני צריך לארגן דברים לטיסה" אמר בן.
"זה בסדר" אמרתי :אתה יכול ללכת"
הוא קם מהמיטה והתלבש, מסתכל עלי פעם אחרונה. "ביי מעיין" אמר בן.
"ביי בן" אמרתי.
הוא יצא מהבית, ואני שקעתי בזיכרון מתוק מליל אמש. לא בכיתי יותר,

ככה הכי טוב לשנינו, הוא לא אוהב אותי אז בשביל מה? ב

שביל לגרום לי עוד יותר כאב? עדיף ככה ששנינו נהיה מאושרים וזהו.

"יוווום שישי את יוודעת!! אווו אההה
יש בעיר מסיבבבה אווו אההה.."
"מה?" שאלתי שנכנסתי לכיתה ושמעתי את טל ויוני שרים להם כאילו העולם הוגש להם על נייר צלופן.
" ארגנו הרבה שתייה להיום בערב" אמר טל.
"וואלה מגניב" אמרתי בחיוך.
"את מאושרת מידי" אמר יוני "את מפחידה אותי"
"באמת?" שאלתי והחיוך שלי רק גדל.
"מה יש לך?" שאל טל וצחק.
"סתם" אמרתי מחניקה חיוך "אבל בקיצור אפשר לעשות אצלי כי רק לי יש בית פנוי".
"טוב" אמר טל "אז סגור?"
"נעול" אמרתי.
"תפסיקי עם החיוך הזה" אמר יוני.
"יאללה עד שאני מאושרת כואב לכם הלב?" אמרתי "נשק לי בתחת יוני" 
"בכיף נשמה" אמר יוני.
"לא הייתי רצינית" אמרתי.
"חבל" אמר מאוכזב.
"מדברים על היום בערב?" שאלה ליאת.
"לא מדברים על זה שמעיין לא רוצה שאני ינשק לה בתחת" אמר יוני.
"כן מדברים על היום בערב" אמרתי תוך כדי שאני דורכת על יוני. 
"אז אני רוצה לשאול אתכם אם יפריע לכם אם אני יזמין את אור" אמרה ליאת.
"את בטוחה שזה רעיון טוב?" שאלתי.

היא באמת חשבה שזה רעיון טוב כי שהגיע הערב ליאת הגיע עם אור.
"היי" אמרתי ונתתי לשניהם נשיקה על הלחי.
"מה קורה?" שאלה ליאת והם נכנסו.
"בסדר מה איתכם?" שאלתי.
"ברוך השם" אמר אור בעניו עוד היה ניצוץ של מבט עצוב אבל ראו שהוא מנסה לצאת מזה.
טל, יוני וערן אימצו את אור ישר אליהם, הם השיבו אותו לידם והתחילו לדבר איתם.
"הבאתי על דיסק איזה משחק שעמית הקליט פעם של ביתר ירושלים" אמר אור.
"אני ישים" אמרתי.
"עכשיו אני הולך לעשות את החטא של החיים שלי ולראות משחק של ביתר" אמר עמית בצער.
אור צחק "אם עמית היה שומע אותך הוא אתה כבר לא הייתה פה" אמר אור.
והינה האורנייה, ורצה הגורל, עמית לא שומע אותו, ועמית כבר לא כאן. אבל אף אחד לא רצה היום לשקוע יותר מידי ברמז הסמוי מאחורי המילים.
"אני מכבי חיפה אני, זה אצלי בדם" אמר טל.
שמתי את המשחק. ונתנו לכל אחד שני בקבוקי בירה בשביל לא לקום באמצע לקחת עוד.
הבנים בהתלהבות, הבנות חלקן משועממות חלקן מנסות לשתף פעולה וחלקן שזה אומר אני ושיר צועקות בהתלהבות 'סלללל!!'

 אחרי כל גול. 
אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אני יודעת שזה כדורגל ובכדורגל אין שום סל, אבל תמיד הייתה לשתייה השפעה רבה עלי.
אכלנו פופקורן, ורק ממבט אחד ברצפה המלוכלכת הבנתי שאני יאלץ מחר להעביר איזה ספונג'ה משהו שלא יצא לי לעשות כבר הרבה זמן.
המחשק נגמר ב 3:0 לביתר. אור קם על רגליו והתחיל לצעוק בהתלהבות.
"אני חושבת שצריך להביא עוד בירה" אמרתי "לחגוג את הניצחון"
"אני לא יודע עד כמה זה נחשב לחגוג משחק שקרה לפני איזה חצי שנה אבל אם את רוצה" אמר ערן.
הלכתי בצורה עקומה אל המטבח והבאתי עוד בקבוק בירה. 
התחלנו לדבר על עמית, אור סיפר שהוא היה כמו אבא שלו, הייתה לו חיבה לבירה, כדורגל וכורסא נוחה.
ליאת לא הסכימה ואמרה שעמית רק שיחק אותה מאצ'ו אבל בעצם הוא היה נורא רגיש ורומנטי,

והיא לא חושבת שעוד מישהו הצליח להבין אותה כמוהו.
לאחר הוויכוח, שמנו מוזיקה והתחלנו לרקוד בטרוף של שיכורים.
"איזה מזל שלא הבאתי מכונית" אמר אור.
"חחח אתה צוחק?" שאלתי

"עם הכמות של השתייה שהם הביאו לפה אתה תירדם פה על השטיח".
"אשכרה!" אמרה שירז.
שיר וטל רקדו צמוד מאוד צמוד לצלילי השיר תאהבי קצת את עצמך. 
ואנחנו מצאנו את עצמנו רוקדים כאילו שמו לנו איזה טראנס ללא שום קשר למנגינה של השיר.
"מה אתם אומרים על אמת או חובה?" שאל ערן.
"יש לי זיכרונות רעים מהמשחק הזה" אמרתי והתחלתי לצחוק כי זה מה ששיכורים יודעים לעשות.
"אז אל תשחקי את לא עושה טובות" אמר יוני.
"יוני יש לך כבר שני נקודות רעות אצלי" אמרתי.
"שתי" תקנה ליאת.
"ליאת לך יש נקודה רעה אצלי" אמרתי.
ליאת צחקה ובקול בכייני שאלה "אבל מה עשיתי?"
"את מנצלת את מצבי וחוסר שיקול דעתי לרעה" אמרתי.
והם צחקו. 
"מה אתם אומרים על עוד סיבוב?" שאלה מישהי אני כבר לא זוכרת מי.
"חכי קצת ילדונת אנחנו לא רוצים למות היום" אמרתי ונמתחתי על הספא הגדולה.
"אז תביאי בקבוק אנחנו רוצים אמת או חובה" 
"יש על השולחן הרבה בקבוקים אז תיקחו" אמרתי.
הם התיישבו על הרצפה ושחקו אמת או חובה. 
"הלכתי להביא משהו לאכול" אמרתי והלכתי למטבח נתקעת בכל מיני דברים וצוחקת לעצמי באושר,

עד שנתקעתי שוב בשולחן "זה ישאיר סימן" אמרתי ונפלתי על הרצפה מצחוק.
"הכל בסדר?" שמעתי את ליאת צועקת.
"דבשש" צעקתי ואז התלהבתי מהתשובה שלי והתחלתי לשיר בקול של עורב "דבבבבבש הכלל דבבש"
"תפסיקי לשיר, אנחנו רעבים לא חרשים" אמר טל.
הבאתי כמה חטיפים שמצאתי בארון וניצלתי עובדה זאת שאני שמה כדי להביא את כל מה שנשאר מהשתייה.
שהם סיימו לשחק לקחנו עוד סבב של משקאות.
"עמית היה ניהנה אם הוא היה בא" אמרה ליאת.
"תהיי בטוחה" אמר אור "הוא אהב אתכם, הוא אהב לבלות איתכם אני די מבין למה"
"אוווווווווו" אמרו שיר ועוד כמה בנות.
"יאללה י'מעצבנות!" אמרתי והתחלתי לצחוק אני לא יודעת ממה.
"את מאושרת מידי בשביל שיכורה!!" אמר טל וצחק מהבדיחה של עצמו.
הרמתי גבה באומרי "טוווווב..."
נשאר בקבוק אחרון. אור, טל, ערן, יוני, שיר ושירן הביטו בבקבוק כרואים אותו שלו.
6 זוגות ידיים הושטו כדי לקחת אותו אבל המנצח היה...אור!! איזה גול =]
"איי זה לא פייר!!" אמרה שירן "אתה שתית הכי הרבה"
"נכון!! אני הבאתי את השתייה!" אמר טל מצטרף לבכיינות של שירן.
"אי ילדודס אני היחיד שגם ככה מותר לו לשתות מבין כולם" אמר אור ושתה בעונג הניצחון.

את הבוקר, כלומר את אחרי הצהרים פתחנו בשינה על הרצפה\ ספא\שולחן\ כל דבר אחר שאפשר לישון עליו.
"איההה אני חושבת שמישהו רוקד לי בראש" אמרתי, בגלל שהייתי מתחת

לשולחן בסלון הרגשתי את הראש שלי נתקע בשולחן דבר שלא עזר לי במיוחד.
"שתקי ועשי קפה, אישה!" אמר טל.
"שיר תשתקי את החבר שלך או שלא יהיה לך חבר יותר" אמרתי בעצבים.
"הלוואי יכולתי אבל באמת לא יזיק לי נס" אמרה שיר.
"נס אם תצא מפה חיים אם תגידו עוד מילה" אמרתי. 
וכצפוי כולם שתקו. 
יצאתי מתחת לשולחן והלכתי לאמבטיה לשטוף פנים.

 שהרגשתי שאני יכולה לעמוד הלכתי למטבח והכנתי לכולם קפה שיעזור לנו קצת עם הכאב ראש הזה. 
שחזרתי כולם כבר ישבו על הספא ודיברו.
"קחו" אמרתי.
שתינו קצת לקחנו 'אדביל' והרגשנו קצת יותר טוב.
"היה כיף" מלמל יוני מותך קורי השינה.
"כן" אמרנו.
שהם הלכו סידרתי את הבית והלכתי להתקלח,

אני חושבת שאתמול באמת עזר, הרגשתי מן שחרור מאיזה מועקה,

כאילו זאת הייתה הפרידה שלא זכינו לה מעמית.
שהייתי מוכנה הסתכלתי מהחלון ונאנחתי, הבית שלו היה ריק,

 דמיינתי את הפעם הראשונה שראיתי אותו והסמקתי לאחר כמה דקות התחלתי לצחוק.
עכשיו נשאר לי לסגור עוד משהו אחרון בחיים שלי, את העניין הכי גדול "חיים"

מלמלתי שראיתי אותו הולך בשביל מול הבית שלי,

הוא נעצר לכמה שניות והמשיך ללכת.
הבטחתי לתת לו צ'אנס לפצות אותי אבל זה לא יהיה לי קל, לא עד שאני ידבר עם אח שלי.