ישבתי מול המחשב וכתבתי פוסט פרידה מאי-הורותי. הלב דפק לקראת הצפוי לי למחרת. לחצתי על כפתור ה"שמור" והלכתי לענות לטלפון. תחושה משונה של פקיעה לפתע במרכז גופי. תוך כדי שדיברתי בטלפון, ודעתי מוסחת לחלוטין, חשתי מים חמימים ניגרים על רגליי. "לא יכול להיות", מלמלו שאריות הכרתי. "מחר, לא היום. מחר". אבל הצאצאית החדש לבית נורדיה לא תיתן שאיזה רופאה אקראית בבית היולדות ליס תקבע מתי היא תגיח לאוויר העולם. אמרו מחר? ובכן – נצא היום.

וכך, זכיתי לומר בהתרגשות לאביר החלומות: "ידידי, נראה לי שירדו לי המים", ולקחת מונית במהירות מרגשת לבית היולדות. כמובן שארגנתי את התיק בכמה השניות שלקחו לו לחזור מהסידורים שלו (במקום להכין אותו, כמו כל דוגרת, כחודש מראש) ואחרי כשעתיים, בניתוח קיסרי, צרחה העוללית הגאה את צריחתה הראשונה.

היא מיד נלקחה על ידי אביה הגאה ואני הושארתי לרעוד את רעידת חיי בחדר ההתאוששות.

אודה ולא אבוש (אבוש קצת בכל זאת), החוויה הסופר סוריאליסטית בבית היולדות (נוסף לכל גם היה להם עומס כדוגמתו לא היה להם שנים. אני ואביר החלומות הצטופפנו עם עוד זוג בחדר שאמור להיות ליחיד) חירפנה עליי קצת את ראשי. במשך כמה ימים הסתובבתי כהלומת רעם, וכשחזרנו לבסוף הביתה הפגנתי גם דיכאון שלאחר לידה מכובד וקטן, כלומר בכיתי עד שיצאו לי העיניים, הכי הרבה שבכיתי בחיים – רק בשבעה של סבי התקרבתי לכמויות בכי כאלה. למרבה המזל, אביר החלומות (לא בכדי הוא מתקרא כך) נטל את השליטה על העניינים והפגין קור רוח שאין כדוגמתו, אהבה חסרת גבולות ויכולות טיפול מפתיעות.

שבוע וחצי אחר כך עברנו דירה – אתמול גמרנו לסדר אותה סופית – והעלנו את רף איכות החיים בכמה וכמה דרגות.

והתינוקת? פאר היצירה. עטרת ראשנו. יפהפייה, שקטה, עדינה, רגועה. משמינה ומעלה פימה מיום ליום. נערצת על סבתותיה. מוציאה לפעמים לשון כשמוציאים לה. אוכלת כפרא אדם ואחר כך משלבת ידיה בעדינות על חזה הקטן ומשרבבת את שפתותיה, מעשה ליידי שבעה ומרוצה.

ונטליה אלכסייבנה, הדוכסית מנורדיה? מתרגלת אימהות ומתאהבת בבתה, מסיירת בממלכתה החדשה בחוסר אמונה (לפעמים קצת מרגישה כאילו היא שומרת על דירה של הורים של חברים מהתיכון), מתגעגעת לגזרתה ולגופה (הבטן עוד לא לגמרי ירדה ויש עוד כמה ק"ג להסיר) ומחכה לסתיו. בסתיו התינוקת כבר תחייך (בלי עין הרע, טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה). אפשר יהיה לצאת לטיולים בכל מיני שעות של יום. אולי המלחמה הזאת כבר תיגמר (בעזרת השם, אמן סלה. אולי יש קצת דיסוננס בין תדמיתי האצילית ובין מטבעות הלשון העממיות במקצת הנפלטות ממני בעתות מסוימות. ככה זה). והדירה הזאת, הממלכה החדשה, נולדה להיות דירה של סתיו, אביב וחורף, אף כי גם בקיץ היא נדירה ביופיה, בכרך סואן זה, המטרופולין הקוסמופוליטית המיוזעת והלחה הזאת.

ולמברכים ומאחלים מהפוסט הקודם, ידידיי הווירטואליים המועטים אך המשובחים – תודה.

מבטיחה לחזור מעתה והלאה לשגרת היענות אישית לתגובות.

השמש נכנסה מאחורי העננים לשעה קלה, צופנת הבטחות של חמדה ועונג. אביר החלומות שוכב אפרקדן ובתו הקטנה ישנה לצידו. החתולה הנסיכית סוקרת את ממלכתה החדשה היא (גג רחב ידיים עם דודי שמש, אנטנות וציפורים אקראיות, שאפשר לארוב להן וליילל לעומתן ככל שיחפוץ הלב).

יום שישי היום, היום המבורך, ובערב יבואו חברים לארוחה.

תודה למי שאחראי על כל זה. בבקשה פזר מזה ככל יכולתך סביב סביב והרגע את הרוחות. שמעתי שטיפלת במדוזות. תודה.

"נוסעי הטיסה (ההורים לעתיד ופמליה מובחרת של קרובי משפחה כוססי ציפורניים) מתבקשים לשבת ולחגור את חגורות הבטיחות בבקשה, אנחנו עומדים לנחות. מזג האוויר במחלקת היולדות קר עד קר מאוד אך הראות בהירה".

אחרי הצטברות כדור השלג, שהוא אני - שפחתכם הנאמנה, בהילוך איטי של תשעה חודשים, נקבע מועד הלידה למחר – 3.7.06 (אינשאללה, טפו טפו טפו, בלי עין הרע). ואיך נקבע מועד לידה מראש, יקשו מחמירי הסבר שביניכם? האם זאת זכות השמורה לדוכסיות תפוחות לחיים וכבדות הליכה? ובכן – לא רחוק מזה. כנצר למשפחת אצולה ארוכת שנים ושושלת, סירבה גם הצאצאית לעתיד להטיל עצמה בתנוחה חסרת כבוד כעמידת ראש והחליטה לבלות את שבועותיה האחרונים בפנאן של הרחם כשהיא שומרת על הגינותה, צניעותה ועצלנותה – קרי, ראשה כלפי מעלה, כאדם מן היישוב, ועכוזה כלפי מטה.

וכך נקבע לו מועד לניתוח קיסרי (אכן, רק למשפחות מרוממות הוא יאה!), מה שהופך את כל העסק לביזארי אף יותר. נוטפים להם הגרגירים בשעון החול האדיר של החיים, ועולם כמנהגו נוהג.

האם בעוד 24 שעות אהיה אמא? איך זה ייתכן? הרי כרגע אני לועסת בפרוזאיות גמורה פרוסת לחם עם שינקן, ואביר החלומות חזר זה עתה מפגישה עסקית. הציפורים מצייצות, ריבים על חניה מתחדשים ביתר עוז ולחתולה הנסיכית יש תולעים.

ועליי להודות, כשסומק מבויש מאדים את פניי, כי יש רגעי חשש, אולי נורמליים אך אנוכיים לחלוטין:

מה יהיה עליי, שתמיד הייתי הקטנה – במשפחה, בבית הספר, אל מול אביר החלומות (המגרד בקודקודו את הקומה האחרונה בעזריאלי)? עתה תהיה קטנה אחרת, שאני אהיה לה הגדולה.

וכך, עם כל מחיצה נוספת שנופלת בינינו ובין התהום, אותו סוף בלתי נמנע (עדיין סבי ז"ל מלווה אותי בראשי כל העת. היום, למשל, עמד לצידי בעת בדיקת המוניטור) קמה ועולה מחיצה נוספת המפרידה בינינו ובין ההתחלה המתעמעמת.

טוב, די עם המליציות הגועשת.

תחזיקו אצבעות בשביל נטליה אלכסייבנה, הדוכסית מנורדיה, ובשביל ילדתה העומדת להגיח.