לפעמים חלומות מתגשמים... ולפעמים לא...

אני כבר ממש לא יודעת מה הולך פה.. הכל מבולגן הכל הפוך הכל איכס.

כולם משתנים מסביבי.. ומי שאומר לי שאני משתנה הפך למגעיל.. לאדיש ולא אכפתי.. אז איך הוא יכול להגיד לי שאני משתנה? פעם היה לך אכפת..  פעם היית נחמדה.. היית שונה.. לא היית אדישה וקרה אלי.. עכשיו את מגעילה אלי.. לא נעים לי איתך.. וזה רק מוסיף הרגשת הלבד..

כולם עוזבים ונוטשים ומשתנים ואומרים ועושים אבל אף אחד לא חושב ומרגיש.

כולם פוזות.. העיקר מה שאחרים חושבים - די! - החיים זה לא רק פוזה ומותר להיות בנאדם אמיתי גם ליד אחרים.. ואם כבר פוזה אז לא לתת לזה להשפיע על הבנאדם שמתחת..

כבר לאף אחד אין פרצוף אחד שהוא באמת.. כמעט כולם דו-פרצופיים.. על מי עוד אפשר לסמוך כאן? אולי זה המקום אולי זה הגיל אולי זה האנשים או אולי זה פשוט החיים..

אבל אלה לא מכשולים שאני יכולה להתמודד איתם.. לא רק כי הם רבים אלא כי אני לא שייכת לאנשים כאלה.. אני לא פוזה אני חושבת את עצמי לבנאדם אמיתי לעומת הרבה אחרים... אני בחיים לא יהייה מגעילה באופן כפייתי מרצוני ולאורך זמן..

יש לי ביקורת כבדה כלפי עצמי והבנאדם שאני ואני ב-ח-י-י-ם לא יתן לעצמי להפוך לכזה בנאגם קר שעושה הכל רק לפי עצמו ושלא אכפת לו מה אחרים רוצים ומרגישים

וזה כואב לחשוב שרק אני כזאת.. אז אולי בעצם אני הלא בסדר שכל כך אכפת לי אולי אני השונה וקרה...

אני רוצה לברוח כאן. לצאת מכאן. לא להיות פה.

מהמקום הזה מהאנשים האלו מהפוזות של כולם ומהעולם הזה..

לא רוצה להיות כאן יותר.. כואב לי פה..