פעם חשבתי שתגיד לי לחזור כבר הביתה. הייתי צעירה והאמנתי שכל תחנות האוטובוס במקום ההוא נועדו עבורי לקחת. כשעקרו אותן ושמו את כולן במחנה ריכוז בקצה של העיר נסעתי בקו האוטובוס היחיד שפעל פה עם המצלמה ובאתי להגיד מילים אחרונות. ילדים איומים הכו את הפלסטיק וריססו את המילים שלהם על הבטון ואני ישבתי על הכיסא באחת השורות האינסופיות והרגשתי את זה מת בפנים כבר אז. זה הפסיק לזחול בבת אחת והשתתק ואני הסתכלתי על מודעת האבל הישנה וחשבתי על המוות כמו על מכר שלא בא לבקר אף פעם. כשהגעת אליי הדם חלחל דרך הבגדים שלי וניגר אל העפר והכתים בטיפות עבות נמלה אחת שעברה שם. צילמתי את התמונה שרציתי לצלם וידעתי שאני לעולם לא יכולה לעזוב עוד את המקום הזה.

חשבתי שתרצה לסיים עם זה כבר ולאסוף אותי אלייך פעם אחת נוספת אבל כבר הייתי בגלות, המילים שלי לא ידעו לעשות מה שהן תמיד עשו ואני הסתכלתי בסורגים הדקים, הכמעט בלתי נראים ההם והרגשתי שעשית ממני דוגמא. כרתת את הראש שלי והנחת על החומה בשביל כל האנשים הקטנים, שיראו מה קורה למי שמרשה לעצמו לרצות בכזאת חמדנות.