אף פעם לא שאלתם אותי מה אני חושבת על כל זה. פעם היו לנו כל מיני בדיחות כאלה של אמצע הלילה, ואני זוכרת איך טמפרטורת הגוף שלי היתה צונחת ובחורף זה היה מאבק תמידי כי רציתי כל כך להשאיר את החלון פתוח. כל הזמן ידיים שונות באו לסגור את החלון כשהעיניים שלי היו נעצמות ואני הפסקתי לבטוח בכם כמעט מיד. כל הפרצופים התחלפו לי אבל השיחות נשארו אותו דבר, נעשיתי כל כך טובה בחיזוי העתיד ובמה שאתם עומדים להגיד לי ולמדתי לפייס את עצמי ולא לכעוס עליכם ולקוות שלא תהיו אכזבות מהדהדות בראש שלי, אבל תמיד נשארתם בי שנים אחרי כן.

לפעמים בבסיס הייתי מתגנבת החוצה ומטיילת סביב ההר, העיניים שלי כל הזמן היו בורחות אל השעון כי לא רציתי לאכזב אף אחד וכל המקום היה מלא בגדרות תיל ועשבים גבוהים שאפשר היה להעלם בהם, אבל אף פעם לא נעלמתי. הייתי מסתכלת אל תוך החצרות של הבתים האלו והלב שלי היה מתכווץ בעצב מכל אותן נדנדות ועציצים תלויים וציפורים עצלות שיושבות לנוח, הייתי בטוחה שהכל עומד להגמר.

עשיתי את כל הדרך הארוכה הזאת אל נקודת ההתחלה ואני אפילו לא מצליחה לראות את האבק שהשארתם עבורי כי הוא שקע כבר. אתם כל כך רחוקים ואני אף פעם לא מצליחה להדביק את הפער הזה אז לפעמים אני פשוט יושבת בכל מיני מקומות גבוהים ומדמיינת שאם אני רחוקה מספיק אתם קטנים מספיק כדי שאני אוכל להטיל בכם ספק, להטיל בכם מום. 

אני לא מרגישה רע עם זה יותר, גם אם לא אראה אתכם שוב לעולם.