חצי לילה בהיתי מהחלון במנורה האדומה המרוחקת הזאת

שמהבהבת בין אדום מצוקתי לחושך מוחלט

כל הכוכבים כאילו ידעו לא להפריע לי,

ובאמת חשבתי שאני אצליח לצאת מזה לשם שינוי

זה כבר נעשה כל כך נדיר שאני מרגישה ככה

שרוב המלחמה שלי היא ניסיון לא להריץ קדימה עם האדישות

לעשור הבא של החיים שלי

ואני כל הזמן מושכת בכתפיים ואומרת שזה מה שזה

וכמה שליטה כבר יש לי על זה, זה תמיד מסתכם בשליטה

במי מחזיק את הגורל שלי, במי מחורר לי את הנפש הפעם

וכל האנשים שהיתה להם חזקה עליי כל כך רחוקים עכשיו שאני כמו

בובת סמרטוטים בקצה ארגז החול, כל הילדים האיומים הלכו הביתה 

אף אחד לא מושך לי בזרועות יותר

חוק שימור הרגש עובד,

רק צריך להמיר את כל זה במשהו אחר.