אם הייתי יוצאת לזרוק את הזבל באותו יום טיפה מוקדם יותר, אני יכולה להישבע שזה טוב באותה מידה כמו פרפר אחד שגורם לצונאמי. רק חצי שעה קודם, אני לא שואפת ליותר מזה. הייתי יוצאת וחוזרת כמעט באותה הנשימה וכל השנה ההיא היתה נראית אחרת. הייתי יכולה להיות ילדה כל כך שמחה, היתה יכולה להיות בי כל כך הרבה שמחת חיים. וכל השנים שאחרי זה, היתה יכולה להיות לי חווית התבגרות כל כך בנאלית, הייתי מתאהבת ומתאכזבת ומגיעה לרגע הזה וזה היה בסדר, כי הייתי מסוגלת. אני לפעמים אכזרית אל עצמי כל כך כי ככה הורגלתי ממנו. בראש שלי הכלבים עדיין נובחים ונובחים ואני מתה מפחד ולא מצליחה להוציא מילה, אבל אני משוטטת פה עם המילים האלו כאילו הן שייכות לרגע הזה. אני חוזרת למציאות במקום לדבוק בפנטזיה הזאת לעוד כמה רגעים.

אם הייתי יוצאת לזרוק את הזבל באותו יום טיפה מוקדם יותר הייתי יכולה לבוא אל היום הזה אחרת לגמרי ולהגיד לך כל מיני דברים נחמדים שאתה בטח רוצה לשמוע, כי מי לא רוצה לשמוע מחשבות יפות. הייתי מסתובבת על הכיסא של המחשב ומסתכלת על הפס הורוד בשמיים ועל כל השכונה הרטובה הזאת והייתי מחייכת ומושכת מעליי את השמיכה, כי שבת בבוקר היה יכול להיות הזמן האהוב עליי ובמקום זה הוא פשוט נמס כמו כל הזמנים האחרים אל תוך שלולית קיום עצובה שאני ממשיכה למעוד מעליה. אז בוקר טוב מהעולם המקביל בו אני אומרת לך מחשבות יפות. תכתוב לי משם מדי פעם, אם תרצה.