זאת הריצה האינסופית הזאת לאורך קירות המסדרון לצד טביעות יד שנשארו אפורות על הלבן הזה, אני נזכרת במכות שהייתי מקבלת ולפעמים מתגעגעת לכימיקלים האלו שהגוף היה משחרר אחר כך. זה היה כמו להתקל עם האצבע הקטנה וליפול אל תוך ערפול החושים הזה לכמה רגעים בעוצמות אחרות לגמרי. כל הזמן היו לוחשים לי כמה אני מיוחדת ואני זוכרת את המצוקה שהיתה עולה בי מהמילה הזאת. כל העבודה הקשה הזאת כדי להיות בינונית ובלתי מובחנת, אני לא בטוחה לאן כל זה מוביל יותר ומה אני עושה עם המעט שעוד יש לי, אני לא בטוחה אם זה עצב או סתם הרגל מגונה שנדבק אליי כמו מסטיק ישן וחיוור.

אני לא יכולה לזכור את הפעם האחרונה שגרמת לי לחייך,

יום אחד אני אחזור למילים האלו וכל מה שאני אראה בהן זה כמה טיפשה הייתי שנשארתי כשיכולתי ללכת לכל מקום אחר. להרגיש כל דבר מלבד זה.

לפעמים אני רואה איך הכל מתגלגל מהצד ולא מנסה לעצור אפילו את כדור השלג הזה. יש את השם שלי מרוח על כולו.